Marauders ~ הקונדסאים [שנה א']

הגלימה הקסומה~43

בית פוטר היה ערוך לחג המולד כמו כל ביתי המוגלגים ברחוב שלהם. כל הדרך הביתה מתחנת קינג קרוס, פלימונט התרברב בעודו נסע במכונית המוגלגית והרגיש נורא שמח, הוא סיפר לג'יימס איך הוא קם בשעות הקטנות של הלילה והטיל לחש מנצנץ על קישוטי חג המולד בגינתו. "כל השכנים מרוצים," הוא אמר, "אנחנו מקבלים מחמאות כל יום!" פלימונט חייך, די גאה בהישג שלו כשאמו של ג'יימס, אופמיה, חייכה וצחקה בכל המקומות הנכונים, למרות ששמעה את הסיפור כבר מאה אלף פעמים מבעלה הנרגש.

"זה מדהים, אבא," אמר ג'יימס כשהמכונית הישנה התגלגלה לעצירה ופלימונט הניף את שרביטו כדי להדליק את האורות כדי שבנה בשביל שג'יימס יראה. "בדיוק כמו כל בתי המוגלגים!"

פלימונט זרח מגאווה.

היה שקט בבית פוטר בלי ג'יימס, ההורים שלו היו נרגשים לקבל אותו חזרה. כל זה היה ברור ולא מסיבה אחרת מאשר כי נראה שהם מסתובבים סביבו, כמו כוכבי לכת סביב השמש. ג'יימס חייך וסיפר להם על מה עבר עליו עד כה בהוגוורטס, סיפר להם על חבריו ועל הדברים שהוא לומד בשיעורים, הוא תיאר את המורים שהם לא פגשו בזמן שלהם בבית הספר. הוא הצחיק אותם בזמן שהם אכלו את הארוחה המפוארת שאופמיה  הכינה, וסיפר להם על הבלגנים שהתרחשו באולם הגדול- נזהר , כמובן, להעלים את העובדה שרוב מה שקרה זה בגלליו ובגלל סיריוס. על כל השובבות. אף על פי שג'יימס היה די בטוח שאביו יעניק לו חמישה כוכבים על הצרות הלא מזיקות ששניהם עושים בבית הספר, הוא לא היה כל כך בטוח שלאמא שלו תהיה את אותה תגובה.

אבל באמת עיניו של פלימונט זרחו כשג'יימס דיבר, והוא נשען לאחור באוויר נוסטלגי כשאופמיה נופפה בשרביט שלה, מפנה כלים לכיור. "אה, אופמיה, אהובה, את זוכרת את הימים שלנו בהוגוורטס?" הוא שאל בחיוך.

אופמיה חייכה, "אח.. איזו תקופה," היא הסכימה, עיניה נוצצות כשהיא הביטה בו, זוכרת בחיבה את הימים שחלפו, איך שהם הרגישו אחד כלפי השני...

"מה לא הייתי עושה כדי לחזור לשם איתך," הרהר אופמיה, "עפים ביחד במורד המגרש, אוכלים את העוגיות הנפלאות האלה שגמדוני הבית אופים, מבריזים מתורת הצמחים כדי לשבת בדשא מול השמש ליד האגם, הולכים לאיבוד במדרגות המחורבנות האלה..."

אופמיה חייכה ופנתה לכביסה.

"ובכן אני וחברים שלי, עובדים על פתרון בשביל המדרגות האלה," התגאה ג'יימס. "זו מפה של בית הספר ועד כה היא די טובה."

פלימונט נראה מתעניין, "מפה?"

"כן," ג'יימס הנהן. "אנחנו מסתובבים ומסמנים את כל החדרים וגרמי המדרגות והכל כדי שיהיה קל יותר להתמצא. אנחנו עובדים על זה כל השנה. אמור לקחת בערך עוד קצת זמן בקצב הזה. אנחנו יכולים לעבוד רק בשיעורים החופשיים, האולמות צפופים אז קשה להמשיך לעבוד על המפה כשהמסדרונות עמוסים."