להתנדף-evaporate

פריסיליה הישנה (14)

-נקודת מבט פריסיליה-

אני וכריסטיאן יוצאים מהמסעדה ביחד, זוג המכוניות שלנו חונות אחת ליד השנייה למול עיניינו. נדמה שהן כאילו ונולדו להיות שם-אחת ליד השנייה.

אני מוציאה את השלט הרחוק מהכיס שלי, בתיאום מושלם כריסטיאן עושה את אותו הדבר שנינו לוחצים על כפתור הפתיחה של הרכב, פנסי הרכבים מהבהבים בתיאום מוזר, גורמים לי כמעט ולפעור את פי בהלם. אני מתאפסת ומרימה את אפי מעט למעלה, מיישרת את ראשי בגאון.

משתדלת להראות ששום דבר לא ערער אותי ואף במעט מהפעולות האחרונות, ״אני זז, תסמסי לי במידה ואת זקוקה למשהו.״ כריסטיאן אומר ברצינות, עיניו נעוצות בשלי, אני מביטה בו באדישות שאני וכמעט ולא מצליחה להחזיק.
אני מזהה חום בעיניו או שאני מדמיינת?

איכשהו תמיד לידו הייתי מתאמצת להיות קרה ואדישה, זה לא היה בא לי בטבעיות כמו לרוב האנשים האחרים שהיו באים למולי. מולו הייתי חייבת להרים את המסכות בכוח, הייתי מתאמצת לא לחייך כשהוא היה עושה מחווה נחמדה, הייתי מתאמצת להיות הכלבה שתמיד הייתה בתוכי.

אך איכשהו לידו הכלבה הזו הייתה מתמתנת, היא הייתה נחה לכמה רגעים. לא תוקפת כבדרך כלל. היא הייתה מרשה לעצמה לנוח.

״אל תדאג מוריניו, אני אסתדר״ אני ממלמלת באדישות, טון קולי קר ״אני בטוח שתסתדרי פריסיליה.״ הוא אומר, קולו קצת מריר. הוא לא מרוצה מהריחוק הזה שיש בינינו תמיד. אך אני, אני לא הצלחתי להמיס את אותו הריחוק מגופי, הריחוק שהיה קיים בילד אין בתוך גופי השבור.

היה לי קשה לשאת את המחשבה שאולי אני עלולה להפתח לכריסטיאן, היתה לי קָשָה המחשבה שיהיו רגעים שבהם אני אהיה אני השלמה, לא אני הצינית והרעה, אלא אני.

״את״ הישנה מתה פריסיליה, תפסיקי לברבר שטויות.

התת מודע שלי נכנסת לי למחשבות, מאפסת לי את אותן המחשבות הארורות. אין דבר כזה פריסיליה הישנה. היא צודקת. קברתי את אותה הילדה השברירית עמוק באדמה מהרגע שיצאתי מדלת הבית החמים הישר לרחוב הקר והמנוכר. השארתי מאחוריי שאריות של בכי ומרורים, שאריות של השפלה בלתי נדלית,

הפכתי לחזקה. לאחת שאי אפשר להפיל.

כריסטיאן נכנס לרכב שלו, דלת רכבו נטרקת למולי, אני ממצמצת לכמה רגעים, מתאפסת על עצמי ומתקדמת לרכב שלי, נכנסת אליו ומתכוננת לנסיעה. נזכרת שעליי לאסוף את לוק משדה התעופה.

*

״לא יכלת למצוא דרך להגיע למלון בעצמך? באמת היית חייב להטריח אותי?״ אני שואלת באנחה עייפה, לוק מגחך ״אין על הנהיגת שודים שלך, ידעתי שאיתך אני אגיע למלון כמה שיותר מהר״ הוא אומר, מצביע בעיניו על מד המהירות של הרכב שלי שמורה על מאה וחמישים.