להתנדף-evaporate

כסף פומבי (22)

-נקודת מבט פריסיליה-

״היום חברים, יש בינינו שני אנשים שבולטים יותר מכולנו בעולם העסקים, כאלו ששמענו עליהם רק בחדשות, רק במדורי הרכילות. עבדתי קשה בשביל להביא אותם לכאן,חברים, אני רוצה לתת במה לאדון כריסטיאן מוריניו, ולגברת פריסיליה פרקאר, האישה שזכתה בתואר הביליונרית הצעירה ביותר בארה״ב!״

מאז שהתמונות שלי הופצו לעיניהם של כל תלמידי התיכון, החלטתי שאני לא אהיה אחת שמציגים כל הזמן, היה נמאס לי להציג את עצמי, היה נמאס לי לנשוא את כבודם הרב של הוריי על גבי.

היה נמאס לי שמתייחסים אליי כילדה בת מזל שנולדה למעמד כלכלי גבוה במיוחד. לא התייחסו לפריסיליה, אלא התייחסו למספרים הגבוהים שמגיעים עימי. התייחסו לכסף, למזל ההוא.

והנה עכשיו, ׳הביליונרית הצעירה ביותר בארה״ב!׳ היה תואר שהוצג לפני רבים, תואר שעבדתי בעבורו המון, קרעתי את התחת, אבל הנה, שוב מוחאים לי כפיים בגלל הכסף. מייחסים את שמי החזק למספרים שיש לי בבנק.

לא מוחאים כפיים בעבורי בגלל העבודה הקשה, שוב מציגים אותי כאחת עם כסף ותו לא. ויש לי כסף, זה נכון. אבל הוא שולי כשמדובר בי כאדם. זה היה חוק בסיס שלמדתי כשחייתי ברחוב, כשהתנתקתי מהאחוזה הגדולה כשגדלתי בה כילדה, כשהתנתקתי מהבנטלי שאבא קנה לי ביום שהוצאתי רישיון נהיגה.

התנתקתי מהכסף ומהמעמד, התחלתי לעבוד כאחת האדם, והנה, שוב. פריסיליה פרקאר, האישה שזכתה בתואר הביליונרית הצעירה ביותר בארה״ב!״ שוב, לא מדובר בי כאדם, מדובר על כסף.

כסף וכבוד, כסף שנותן לי המון, אבל כסף. לא אני כאדם, לא אני, לא העבר, הביליונים הפומביים שנחים בבנק שלי. מחכים שאוציא אותם על עוד איזו מכונית יוקרה, על עוד איזה נכס מגורים מוציא עיניים.

אני וכריסטיאן יושבים במושב האחורי של המרצדס שהגיעה לאסוף אותנו בתחילת הערב, הדם שלי זורם בגופי בעצבים. לא חשבתי שאני אגיע לרמה שכל כך ואכפת לי שמדברים על המצב הכלכלי שלי, אך זה הזכיר לי כל כך את העבר שלי, שזה היה חייב ולהשפיע איכשהו.

אני לא יכולה תמיד להיות אדישה וקרירה להכל, לפעמים אני שוכחת את זה. יש לי טריגרים, עם כמה שאני שונאת להודות בכך.

״הכל בסדר?״ כריסטיאן שואל ואני מהנהנת בקול, לא מביטה בו למרות שעיניו נעוצות בפניי, כמעט ומשכנעות אותי להביט בו
״את יודעת שאני לא אדיוט ומבין שלא הכל בסדר, כן?״ הוא אומר, נוזף בי מעט על כך ששיקרתי. טון קולו עבה וחד.