להתנדף-evaporate

סוד קטן (36)

-נקודת מבט פריסיליה-

הדיילות פותחות בפנינו את דלת היציאה מהמטוס, וארבעתנו פוסעים החוצה. גרם מדרגות לבן וצר עומד לרשותנו, ובסופו עומדים ערימה ענקית וקולנית של אנשי פאפרצי אחוזים במצלמות רועשות. הם צועקים את שמי בחוזקה, גורמים למסכה האדישה שלי להתהדק עוד ועוד על פניי. להגן עליי, ועל הנפש שלי. לא משנה כמה פעמים הייתי צריכה להתמודד עם הפאפרצי, עדיין החדירה לפרטיות שלי הייתה בלתי נסבלת.

שומרי הראש שלי ושל כריסטיאן חיכו בסוף גרם המדרגות, וכעת הם עולים במהרה מעלה כשאני זורקת להם מבט חד. כריסטיאן עוקף אותי ויורד מעט לפניי במדרגות, מנסה להגן עליי בגופו מלינץ הפאפרצי שקרוב להגיע.

אני הולכת מאחוריו, שאחריי יורדים בארשת אדישה ואחידה-גם מיילס ולוק. רגלי מגיעה לסוף המדרגות והשומרים, וכריסטיאן שבראשם עוטפים אותי בגופם, בזמן שזעקות הפאפרצי הנוראיות מגיחות מכל עבר.

אני מצליחה לראות את זוג רכבי המרצדס השחורים שמחכים לנו בסוף. הפאפרצי ממשיך לצלם אין ספור תמונות לא מוצלחות שלי מכוון שהם לא מצליחים אף ולראות פיסה קטנה מגופי. למרות שאיני מבינה מדוע דווקא עכשיו הם כלכך נואשים לתמונה שלי, אך דלת הרכב מופיעה למולי ואני כמעט וזועקת בשמחה שהיא נפתחת למולי, מציעה לי בריחה מהסיטואציה הקשה.

אני נכנסת לרכב מיד אחרי כריסטיאן שעמד לפניי במהלך כל הדרך. לוק ומיילס הולכים שניהם לרכב השני שמחכה להם לצד זה שלנו, ומעיפים פיזית אנשים מדרכם.

אני נושמת עמוקות, מבקשת מהנהג להחשיך את חלונות הרכב. הנהג עושה כרצוני ותוך שנייה קלה חוצץ קל קם ביני לבין העולם.

״את בסדר?״ כריסטיאן שואל בשקט, מלקק את שפתיו בלחץ. אני מהנהנת בהתנשפות קלה ומתקרבת אליו, מתעטפת בזרועותיו החסונות. מרגישה את שפתיו שנושקות לקודקוד ראשי בהקלה.

הנהג מתחיל בנסיעה הארוכה לבתים שלנו, ונוף בין הערביים משתקף מחלונות הרכב, מותיר אותי מרותקת למראה המהפנט. ״פריסיליה.״ קולו של כריסטיאן נשמע באוזניי בתקיפות ואני מרימה את ראשי שגלש מעט לחזהו, מרימה גבה בשאלה. ״את רוצה לבוא אליי?״ הוא שואל בתהיה, ואני נושכת את שפתיי בהתלבטות.

אני עדיין מרגישה בחרדה קטנה מהסיטואציה שקרתה, אך אני מרגישה שאני לא רוצה לזרוק את עצמי ואת הבעיות שלי על חייו. בעיקר שרק עכשיו חזרנו לניו יורק-לעיר שלנו. לבסוף אני מהמהמת בקולי כאישור,מרגישה איך חיוכו עלה מעט על שפתיו בסיפוק. הטלפון שלי מצלצל בחוזקה מהכיס שלי, כמעט ומבהיל אותי כיוון שהייתי שקועה באותה הנקודה ההיא בחלון הרכב. אני שולפת את הנייד מהכיס שלי, ומסתכלת על המסך-לוק. מה הוא רוצה?

אני נענית לשיחה, מצמידה את הטלפון לאוזן שלי. ״לוק? מה קורה?״ אני שואלת בתקיפות, והוא מכחכח בגרונו. ״פריסיליה מרי פרקאר הא? ׳הילדה שברחה מהבית בגיל שמונה עשרה-החיים של האישה העשירה בעולם-לא כאלה נוצצים כמו היהלומים שהיא נוהגת לענוד.׳ פריסילה את מוכנה להסביר?״ הוא שואל לבסוף לאחר שהקריא לי קטע מאיזשהו מקום, קטע שמדבר על העבר שלי, קטע שמזכיר בתוכו את השם השני שלי שאף אחד לא יודע חוץ משלושה אנשים אחדים. עיניי מחשיכות במהירות בחרדה שמטפסת לאט לאט לכל אורך עמוד השדרה שלי.