להתנדף-evaporate

מיליון רגשות (49)

-נקודת מבט פריסיליה-

אני וכריסטיאן נחתנו באיטליה לפני כחמש שעות. לאחר אחר הצהריים הקשה והאמוציונלי שעבר עלינו בביתי, עלינו על טיסה לאיטליה היפה. אנחנו מתארחים בבית מלון שברשותי. כריסטיאן הלך לנוח בחדר לאחר שכל הלילה אתמול עבד על המחשב, ובקושי הרוויח מעט שינה בלילה.
ואז כשהגיע אליי בבוקר הטיסה, הוא הגיע סחוט מעייפות.

אני לעומתו כרגע יוצאת למרפסת הרחבה שמקושרת לסוויטה שלנו. הסוויטה כוללת במלון הזה, בריכה פרטית, שף, עוזרות, ושלל של פאר שאנשים בעלי מזומנים בכיס יכולים להנות ממנו. אך אני, רק ממתינה לרגע ההוא שאני וכריסטיאן נשב יחד, אולי נשוחח, אולי נתעסק בדברים אחרים, אבל נהיה יחד. אני מרגישה שאני נהיית צמאה לזמן ההוא המשותף יחדיו.

בתור שני אנשים שעסוקים עד למעל הראש, העבודה שלנו עד עכשיו הייתה בראש סדרי העדיפויות שלנו. ועכשיו, שהזוגיות שלנו על הכף, חשוב לי לתת גם לה מקום לא פחות חשוב. לטפח אותה, לדאוג לה לא פחות מלעבודה שלי.

*

השעה בין שעת הערביים היפייפיה שבאיטליה. האנשים הולכים בינינו באיטיות. האווירה קלילה ונעימה. על כולם שוככת מאין עננת שלווה זמנית.

על כולם נראה שהבעיות היום יומיות של כולנו מתפנות, והשקט והשלווה תופסים את מקומה. החוף עוצר הנשימה שנמצא לימינינו, גורם למבטי להביט לשם בכל עת. אני יודעת שמחר יהיה יום עמוס, יום של אסיפת כספים, פגישות עם דיירים בעייתיים. וזאת לכן מדוע אני מסכימה לעצמי כרגע להתהלך בשלווה, אחוזה בבן הזוג שלי. שלבוש מכופתרת לבנה, ומכנסיים מחוטים ושחורים. ומדיף ריח משכר ויקר.

״רוצה גלידה?״ הוא שואל כשאנחנו עוברים ליד דוכן גלידה צבעוני ומקומי. חיוך מרוצה עולה על פניי ואני כבר מושכת את שנינו לכיוון הדוכן. לפחות חמישה אנשים נמצאים מלפנינו בתור ואנחנו מחכים בסבלנות.

פריסיליה שהייתה לפני כריסטיאן הייתה עוקפת את כל התור בברוטליות, שמה זין. ממהרת ללא כוונה, עסוקה בלקבל את מה שהיא רוצה, מבלי לראות אדם אחר בכוונת שלה. ועכשיו? אני מרגישה שכריסטיאן משליך מעליי קצת מנחת הרוח הנעימה שלו. ממתן אותי. אני מרגישה שהתבגרתי, שהתפתחתי.

דקות קצרות עוברות ואנחנו נמצאים בשולי הדוכן, המוכר שמלפנינו עסוק במשהו קטן, אך כשמסיים ועיניו עולות לראות מי עומדים למולו הוא משתנק בהפתעה.

״וואו! אני לא מאמין מי אצלי בדוכן! רונלד! בוא תראה מי כאן!״ הוא קורא באיטלקית לעוד עובד שבדיוק ממהר לכיווננו לאחר ששומע את צעקות הבוס שלו. כריסטיאן ממלמל באוזני את התרגום של המשפט שלו ואני שולחת לו מבט חמוץ, אך

בעיקר רגועה.
״פריסיליה פרקאר, וכריסטיאן מוריניו...לעזאזל..מעולם לא האמנתי ששני אנשי העסקים הגדולים בעולם יופיעו אצלי בדוכן הגלידה הקטן שלי.״ הוא ממשיך, וכריסטיאן מהנהן, ממלמל באוזני עוד הפעם מה הוא אמר. אני מהנהנת אליו באדישות.

בא לי גלידת שוקולד כל כך שההתלהבות שלו קצת מעכבת לי את החשקים. ״תביא לנו שניים גלידה שוקולד,״ כריסטיאן מבקש ומוציא את הארנק שלו מכיס מכנסיו. אני באה לעשות את אותו הדבר, אך הארנק שלי נחטף בפתאומיות מידי על ידי אדם שמתחיל לרוץ במהירות מהמקום. אני מביטה לשבריר שנייה בכריסטיאן לפניי שמתחילה לרוץ את נשמתי אחריי האדם.

רעש העקבים שלי נשמע בקצב על הקרקע ואני לא מייחסת לכך חשיבות. אך כריסטיאן, שיותר מהיר ממני, עוקף אותי בשנייה ורץ אחריי האדם בשחור במהירות. ידעתי שהוא בכושר, אבל לעזאזל, זה מרשים.

אני מוציאה את האקדח שלי מחגורת מכנסיי, וממשיכה לרוץ במהירות אחריי השניים שנמצאים ככמה מטרים חשובים ממני. אני מרימה את האקדח מעלה, לכיוון עיניי, ומכוונת כדור אל אחת מהרגליים של האדם, מתכוונת לעצור אותו. אני מביטה עוד טיפה בכוונת האקדח, ויורה בדיוק אל רגלו הימינית של האדם.

האדם צועק צעקת כאב ועף על הרצפה. כריסטיאן מגיע אליו ובברוטליות לוקח לו את הארנק שלי שהיה בידו. כריסטיאן מכניס אותו לכיסו.

אני מגיעה לאזור לאחר שתי דקות לפחות, הם היו רחוקים ממני. ״בן זונה, מה אתה חושב? שתגנוב מהאישה שלי את הדברים שלה, ותצא נקי? הא? זונה״ איטלקית עצבנית יוצאת מגרונו של כריסטיאן כשאוחז בצווארון החולצה של הגנב.

אני עומדת לצידם, בועטת בצד בטנו של הגנב שמתפטל בכאב. האקדח שעדיין בידי, נשאר בידי, וגורם לגנב להביט בו בפחד. אני שולחת מבט לכריסטיאן, מצביעה בעיניי על אחת מהסמטאות שקרובות אלינו, נמצאת מטרים מאיתנו. במידה ואנחנו מתכוונים לטפל בו, זה צריך להיות בפרטיות.
הוא שולח לי הנהון רציני ומתחיל לגרור את האדם על הרצפה לכיוון היעד.

כשאנחנו מגיעים לסמטה החשוכה והפרטית כריסטיאן מעיף את גופו של האדם על הקיר, וגבו פוגע בקיר הלבנים הקשים. כריסטיאן אומר לו משהו שאני לא מצליחה להבין, ואוחז בצווארון חולצתו של האדם, דופק את גבו שוב ושוב על הקיר. אני עומדת שם, משולבת ידיים. בעיקר עצבנית על הגלידה שלא קיבלתי. בן זונה...ממש התחשק לי.

כריסטיאן אומר לאדם שעסוק בלבכות ולהתחנן על חייו,עוד משהו ומעיף אותו על הרצפה לצידנו. הוא מוציא את האקדח שנמצא בחגורת מכנסיו ומתכופף מעט, מיישר עיניים עם הגנב הפחדן שממלמל מילים מפוחדות באיטלקית. זה באמת מזכיר לי שאני צריכה ללמוד איטלקית, זה לגמרי יכול לשמש אותי.

כריסטיאן מוריד לו אגרוף, וכשהאדם עסוק בלבכות על גורלו המר, כדור נורה מאקדחו של כריסטיאן היישר לאמצע ראשו. אני מביטה במחזה באדישות, הייתי רגילה למוות ומראות נוראיים סביבי. הייתי עוסקת בזה.

לאחר שהוא קם ומנקה את עצמו מעט בעזרת ידיו באדישות, הוא מתקרב אליי, ואוחז במותניי ברכושניות. עיניו המהפנטות מביטות בשלי כשמיליון רגשות עוברות בהן.

״תתחתני איתי״ הוא מבקש בהתנשפות ואני משתנקת לרגע בהפתעה, אך כשהוא מחבר בין מצחינו, ואני חושבת על כמה שהוא חשוב לי, על כמה שהרגשות שלי אליו חזקים, ועל כמה שהוא האדם שאני רוצה לצידי, אני מהנהנת. חיוך עולה על פניו כשהוא תופס את שפתיי בשפתיו ומנשק אותי בלהט.