להתנדף-evaporate

לא אחרת (34)

-נקודת מבט כריסטיאן-

אני מתעורר מצלצול השעון המעורר שלי, שנשמע מאוד מעומעם בגלל שהטלפון נמצא היכן שהשארתי אותו בפעם האחרונה-בסלון. העובדה שיש לי שינה קלה, מספיקה בשביל שאשמע את צלצול השעון המעורר והמציק. אני נאנח בעייפות וכשאני מביט לימיני, שוכבת שם לא אחרת-מפריסיליה.

שיערה השחור מפוזר על פנייה השלוות, והשמיכה מכסה את גופה העירום לפרט תחתונים קטנים שממוקמים על מותניה. אני משער שהשעה שבע וחצי לפי השעון המעורר הקבוע.

אנחה רחבה יוצאת מפי כשצליל השעון המעורר כבר מתחיל לאכול לי את המוח, ואני קם מהמיטה בקושי. יוצא מהחדר ומחפש בעיניי העייפות את מקור הרעש. אני מגלה את הטלפון שנמצא על שידת הכניסה לדירה. אני ניגש לשם, ומכבה את השעון המעורר.
אני כמעט וצועק בשמחה שהצליל המעורר כבר לא דופק לי את הראש לחלוטין.

אני מתחיל להתעסק במכשיר מעט, מגלה שהוא נמצא על עשר אחוזי בטריה, משמע לא הטענתי אותו במהלך הלילה. אני ניגש למטבח ומחבר את הטלפון להטענה. בזמן זה אני נוטש את המכשיר ומכין שני ספלי קפה, כשאני מסיים אני עושה את דרכי בחזרה לחדר השינה.

כשאני נכנס אני מגלה את פריסיליה בדיוק כפי שהשארתי אותה-ישנה בשלווה רווחת. אני מניח את זוג ספלי הקפה החמים על שידת הלילה שלצד המיטה הגדולה. אני מוצא את מכנסיי המחויטים על הרצפה לאחר שירדו ממני אתמול כשאני ופריסיליה היינו עסוקים בלהשלים פערים.

אך לעומת העבר, שהיינו אחד בעבור השנייה רק לכלי של מין וחברה, השלמת הפערים הזו נעשתה הפעם בצורה אחרת, כשמעורבים בה הרבה רגשות, הדדיים.

אני ניגש למכנסיים ולובש אותם מעליי, נותר ללא חולצה. אני מתקדם לפריסיליה, נושק לכתפה העירומה ברכות. ״פרקאר״ אני קורא אלייה בלחש, אך היא עדיין נותרת ישנה לחלוטין.

״פרקאר״ אני מרים את קולי והיא מתהפכת על צידה,ידה עפה למעל ראשה בהיסח דעת.עינייה עדיין עצומות בשלווה למולי.

״אל תזיין לי את השכל מוריניו, תן לישון״ היא ממלמלת בעייפות ואני מגחך,״כבר אנחנו מדברים על זיונים פריסיליה? לפחות תתעוררי קצת״ אני אומר בציניות והיא לא עונה לי -ואפילו לא מתייחסת לבדיחה הגרועה במיוחד שלי.

״פרקאר״ אני ממשיך ואוחז בכתפה העירומה, מטלטל אותה בעדינות. ״הכנתי לך קפה״ אני ממשיך במסע השכנועים שלי בעבור הערות שלה.

היא נושמת נשימה עמוקה ופוקחת עיניים באיטיות. עינייה הכחולות ננעצות בשלי, וכמעט מהפנטות אותי. פריסיליה מתרוממת משכיבה, מסדרת את שמיכת המיטה על החזה שלה.

היא מתיישבת לבסוף וחוטפת את אחת מספלי הקפה מהשידה. אני עושה כמוה, ומתיישב לצידה על המיטה. קרני השמש הנעימות והחמימות מתגנבות לחדר מהתריס חצי הסגור ועושות אור נעים וחמים.

״תודה״ היא ממלמלת בשקט ולוגמת מהמשקה שלה, אני מעקם את שפתיי בחיוך. ״את בסדר?״ אני שואל בשקט והיא מביטה בי,״אני מניחה שכן,זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי אתמול מוריניו״ היא משיבה בחצי הומור, וכשאני מבין שהשאלה שלי לא הייתה ברורה מספיק, אני מהנהן לאט, ומנסה לחדד את דבריי.

״ומה עם אמא שלך? את בסדר מהבחינה הזו?״ אני שואל והיא מביטה בי בחום כשמבינה את שאלתי הפעם.״אחרי השיחה הזו כריסטיאן,אני הבנתי שאני לא יכולה לשנות אנשים. היא תמיד הייתה כזו. אמנם היא אמא שלי על הדף הנחמד שבספח תעודת הזהות, אבל היא לא אמא שלי. נכון, הם סיפקו לי מקלט, וחיים הגונים נטולי דאגות כספיות, אבל אני לא יודעת כבר מה הייתי מעדיפה.
אתה מבין? אולי היה עדיף שתהיה אהבה, במקום כסף. כי בכל מקום שלא הייתה אהבה, היה עוד ועוד כסף במקום זה. הם היו מספקים לי מתנות חומריות כבשגרה. כריסטיאן נהגתי על פאקינג בנטלי בגיל שבע עשרה. לאיזה ילד בעולם הפשוט יש דבר כזה? ואני, אני רציתי להיות פשוטה.״ היא מסבירה ואני נותר דומם, נותן לה להמשיך לדבר. מנסה לתת לה את הזמן שלה להפתח.

״אולי זה יישמע מוזר, ״גדלת עשירה, תגידי תודה״ מהסוג הזה. אבל אני בחיים לא אמרתי שאני לא מעריכה. אני יודעת שהעובדה שהיה לנו חופש כלכלי זו עובדה מבורכת, אבל, לגדול בלי אהבה...זה לא מגיע לאף אחד. לא לאף ילד עשיר או עני. הייתי מוכנה למכור את נשמתי דאז בשביל קצת חיבה מהם.״ היא אומרת ואני מרים את גבתי בהתעניינות, ״דאז?״ אני שואל, אזכור המילה הזו תפסה את תשומת הלב שלי.והיא פשוט נועצת את עינייה בשלי בעייפות. נראה שהנושא הזה קשה לה, היא עוד לא התגברה על טראומת הילדות ההיא. אמנם היא חושבת שהיא התגברה, אך זה לא נכון. היא עדיין תקועה במקום הזה לפעמים. חוסר הבטחון משתלט עלייה, ומערער אותה לחלוטין מהיסוד כשזה קורה.

״אני למדתי לא להיות נואשת בעבור אהבה כריסטיאן. מה שצריך להיות שלי, יהיה שלי. לוק לדוגמא אהב אותה מהרגע הראשון. נהיינו חברים בתום דקות אחדות. ישר זיהיתי שהוא האחד שלי. ואתה, גם איתך ידעתי שאתה איכשהו שונה.״ היא משיבה במשיכת כתפיים מאולצת ולגימה קטנה מכוס הקפה החמה שלה.

״אני גם ידעתי שאת שונה פרקאר״ אני משיב בחיוך והיא מצחקקת,״מקווה שזה לרוחך, עד עכשיו״ היא אומרת בטון מונוגמי ואני מגחך,״אל תדאגי רג׳ינה, את לגמרי לרוחי עד עכשיו״.