להתנדף-evaporate

נשמה סחוטה (44)

-נקודת מבט כריסטיאן-

״הראיון שלכם מחר, אתה זוכר כן?״ מיילס שואל אותי בעגביות בזמן שאנחנו נוסעים חזרה הביתה מהפגישה שקרתה בצפון העיר.

אני ובעל השטחים בלוס אנגל׳ס, הגענו להבנה, ועכשיו אנחנו כבר בתהליך המכירה. ״כן, אני זוכר״ לא, לא זכרתי. העניין יצא לי לחלוטין מהראש. בעיקר עם כל מה שקרה לאחרונה. הפציעה של לוק, החזרה לשגרה.

יצא שהראיון הזה יצא לי לגמרי מהראש. ״אני יכול לראות שלא זכרת.״ הוא מלגלג,״למזלך, יש לך אותי״ הוא מסיים בטון התרברבותי. אני מגלגל עיניי. ״אתה מתגאה בזה שאתה עושה את הפאקינג עבודה שלך?״ אני שואל בהרמת גבה, הטון שלי סרקסטי במיוחד,והוא מחייך חיוך רחב. ״אכן, כן.״ אני מגלגל את עיניי.

״מה שלום הביליונרית שלך?״ הוא שואל ואני מביט בו לרגע, עוקף בו זמנית איזשהו רכב. ״היא בסדר״ אני משיב בחזרה, והוא מתרווח במושבו. ״ההורים שלה עכשיו עשו עסקה מטורפת על אחד מהמלונות שלהן בווגאס, מכרו אותו בחמש-מאות מיליון פאקינג דולר.״ הוא מספר ואני מהנהן באיטיות, זה חתיכת סכום מכובד. מיילס מביט בי וממשיך לדבר.

״גם זה לא העסק הכי מצליח שלהם. אבל חמש-מאות מיליון? זה פאקינג מרשים.״ הוא ממשיך ואני מהנהן, שמעתי עליהם. אין ספק שהם כרישים רעבים בעולם העסקים. מיילס מוציא את הטלפון שלו מכיסו, מתחיל לתקתק בו. ״הם בני שבעים. תאמין לי, תתחיל לבנות על הירושה.״ הוא צוחק, ואני מביט בו, מגחך.

״תפסיק לזיין את השכל כל הזמן״ אני מבקש, והוא צוחק. ״אלה לא זיוני שכל, אלו עובדות ידידי, פאקינג עובדות.״ הוא ממשיך ואני מגלגל עיניי. ״אני לא מבין אותך כריס. במידה וההורים של בת הזוג שלי היו עשירים ככה-אה בעצם, אתה לא פחות עשיר מהם.״ הוא אומר,״אתה מוכן להוציא את האף שלך מהתחת שלי?״ אני מבקש ברצינות. והוא מגלגל עיניו. ״תפסיק להיות כזה רציני כריסטיאן. אה, ותוריד אותי בבית,״ הוא מציין ואני מהנהן, עושה את הפנייה לרחוב שלו. אנחנו נוסעים עוד ככמה דקות ואני חונה מול ביתו הגדול.

מיילס תופח על שכמתי, כמחווה של תודה,ממלמל ׳ביי׳ ויוצא מהרכב. אני מתקשר לפריסיליה, בזמן שמתחיל את הנסיעה בחזרה הביתה. ״הלו?״ היא עונה ואני מרגיש חיוך שנמתח על פניי למשמע קולה.

״פרקאר, אני בדרך הביתה. את עוד שם?״ אני שואל, ״לא, נסעתי הביתה. הייתי צריכה לבדוק כמה דברים.״ היא משיבה ואני מהנהן. ״את זוכרת שהראיון שלנו מחר, נכון?״ אני שואל, ואנחה בורחת מפיה.״ איי, לעזאזל, שכחתי.״ היא נאנחת ואני מהנהן בהבנה. ״כן, זה ברח לי מהראש גם. את רוצה שאני אבוא לקחת אותך מחר? הרי לוק ומיילס מגיעים יחד מאוחר יותר לאולפן..״ אני מציין, והיא מהנהנת בקולה.

״כן, אני מניחה. באיזה שעה זה?״ היא שואלת,״חמש בערב. האולפן נמצא במרכז העיר, כך שלא נצטרך לצאת כל כך מוקדם.״ אני מחזיר והיא מהנהנת. ״מעולה, ניפגש מחר?״ היא שואלת בהססנות לרגע,״פריסיליה הכל בסדר?״ אני שואל בחדות, לא מבין מדוע הטון שלה השתנה. ״א..״ היא ממלמלת,״אני אצטרך לדבר איתך, זה חשוב. תוכל לקפוץ אליי? היום?״ היא פולטת, ואני מרגיש איך הדאגה נבנית בתוך גופי בקצב. ״אני בדרך.״ אני אומר בבירור, והיא ממלמלת,״תודה״ ומנתקת את השיחה. אני עושה סיבוב, ונוסע ישר אלייה. מרגיש כיצד גופי נדרך.
מה קרה לה? למה היא נשמעה כל כך מהוססת?