להתנדף-evaporate

תאונה (39)

-נקודת מבט פריסיליה-

״לעזאזל״ אני מקללת בשקט כשמתנשפת מעל לגופו הקשיח של כריסטיאן. מצחי מיוזע מעט, ואני עדיין מסוגלת להרגיש את גלי האורגזמה שחוויתי לפני דקה ארוכה. עיניו הירוקות של כריסטיאן נעוצות בפניי, והוא מחייך חיוך קטן ועייף,ממלמל ״יפייפיה״ ומחבר בין מצחינו בשקט. איברו עדיין נמצא ברפיון בתוכי.

אצבעותיו מלטפות בעדינות את גבי העירום כשאני ישובה מעליו, עוד בעירום מלא, וזה מרגיש לי יותר אינטימי מכל הדבר הזה שעשינו יחד בחצי שעה האחרונה.

״את פשוט יפייפיה רג׳ינה,״ הוא ממשיך ואני נושכת את שפתיי בעדינות. בחיים לא שמעתי את המילים הללו יוצאות מפיהם של גברים, כמו שהן יוצאות מפיו של כריסטיאן. כל החיים גברים הסתכלו על המעמד שלי, על הכסף, על התהילה והיוקרה. כעל סוג של פרס, מתנה.

וכריסטיאן? הוא היה הראשון שעמד לי מול העיניים, הסתכל היישר לתוך נשמתי ללא מאמץ. קרא אותי כמו ספר פתוח. הוא מעולם לא הסתכל עליי כשעל איזשהו מותג מזורגג, הוא ראה בי יותר, מעבר.

כשפגשתי אותו אז, הקשר שלנו היה אחרת. היינו שובבים.
ילדים צעירים שחיפשו נחמה אחד אצל השנייה. חיפשו לשים את המחשבות הקשות בצד ולהתמסר למשהו.

היינו נוהגים לשבת יחד. היינו יושבים ומדברים, שותים בירה זולה שהיה לה טעם של שתן ומשוחחים אחד עם השנייה בנעימים. היינו מדברים על כל הנושאים-חוץ משניים. מעולם לא דיברנו על מי הייתי, הבת של מי אני, מאיפה הגעתי, ומדוע אני לבד, מתמודדת ושורדת ללא הוריי.

ומצידו שלו היינו מדחיקים את עניין מות אימו-מה שהיה נושא שהרגשתי שפחדתי לפתוח. הרגשתי שרק באותו הרגע, שאאסוף מעט אומץ ואפתח את תיבת הפנדורה הזו, יהיה לי קשה מדי להכיל אותה. בעיקר כשאני עצמי שבויה בכאב.

הוא עוד לא נפתח בפניי לחלוטין לגבי סיפור מות אימו, ואני גם לא מתכננת ללחוץ עליו. אני יודעת כמה קשה לקח את הסיפור הזה. הוא ואימו היו קרובים מאוד, הם היו היחידים בעולם בעבור אחד השנייה. אני זוכרת רק רגע קטן במכונית ההיא, לאחר שיצאנו מאירוע האוליגרכים. שם הוא מעט נפתח, סיפר לי.

״על מה את חושבת?״ הוא שואל ואני מתעננת ממחשבותיי, מיישרת מבטי אל עיניו שמביטות בי בסקרנות. ״על הפגישה הראשונה שלנו, על הקשר המוזר ההוא שהיה לנו.״
אני משיבה, והוא מחייך חיוך קטן ואירוני ״את זוכרת אותה?״ הוא שואל בקריצה ואני מזעיפה פניי,״אם כבר אני צריכה להיות זו ששואלת את השאלה הזו, אתה זוכר את הפגישה הראשונה שלנו מוריניו?״ אני מחזירה בטון עוקצני והוא מגחך ״איך אפשר לשכוח?״ עיניו מביטות בי באינטנסיביות כשמגולל את הסיפור למולי.

״נכנסת לחנות הנוחות בתחנת הדלק המסריחה שעבדתי בה דאז. נכנסת כולך לבושה בג׳ינס של איזשהו מותג אופנה יוקרתי, וטישרט שחורה. אני זוכר שהיית קרירה, ואני רק ניסיתי לסיים את החודש. ביקשת בקבוק מים, קיבלת אותו ותקעת אותי עם מאתיים הדולרים האלה שהיו לך. אני זוכר שחיפשתי את העודף ההוא בנרות. לבסוף החזרתי לך את העודף, וניהלנו שיחת חולין קטנה עד שנעלמת. ואז איכשהו חזרת בתוך הדבר הכי משמעותי שהיה לי באותה תקופה.״