להתנדף-evaporate

שמיים וארץ (48)

-נקודת מבט כריסטיאן-
(לאחר שלושה ימים)

״ארזת הכל?״ אני שואל את פריסיליה שעסוקה בסגירת המזוודה הגדולה שלה. ״העוזרות שלי ארזו לי, אני מאמינה ששום דבר לא יחסר.״ היא מחזירה כשעדיין גבה אליי, מסיימת לסגור את המזוודה ונעמדת על רגלייה. אני מתקרב מעט ונושק לשפתייה, היא מחייכת מעט ומחזירה לי נשיקה קטנה.

״מה איתך? הכל נארז?״ היא שואלת ואני מהנהן,״אמיליה דאגה לכל״ היא מהנהנת בחיוך. אני לוקח את המזוודה שלה ואנחנו יוצאים מחדר השינה לכיוון הסלון, שם לוק ומיילס ממתינים, הם קפצו להגיד שלום לפני הטיסה.

רעשים מעומעים נשמעים מסלון הבית של פריסיליה, ואנחנו נכנסים פנימה אל הסלון הרחב, ששם עומד לוק שלידו עומד אוליבר הקטן שבפעם האחרונה שראיתי אותו, מצבו היה לא נעים. והיום הוא ניצב למולי בריא ושלם.

״דוד כריס! פריסיליה!״ הוא קורא בקול שמח, ועוזב את עמדתו לצד אביו, רץ אלינו. ״איזה יופי שאתה דוד כריס, ואני סתם פריסיליה.״ היא אומרת לי בשעשוע כשאוליבר מגיע אליי ומחבק את רגלי. אני אוחז בו ומרים אותו על ידי. פריסיליה עומדת לידנו בחיוך מוזר שמתוח על שפתייה האדמדמות.

״איזה קטע כריסטיאן, שנייה אני עוזב אותך ואתה נהיה דוד? אולי אני אעזוב אותך עוד קצת ופתאום תהיה אבא?״ מיילס אומר, ופריסיליה צוחקת. ״תפסיק להכניס לו רעיונות לראש״ היא אומרת ומיילס מחייך חיוך שובב,״זה לא הראש שמסוגל להכניס להריון, יקירתי..״ הוא מחזיר והיא מגלגלת עינייה, ואוליבר עובר מידי לידיה.

הוא צובט את לחייה ומביט בחיוך בעיניה הכחולות. ״איך את מרגישה?״ היא שואל אותה בשקט והיא מהנהנת באיטיות, לא מבינה מדוע הוא שואל זאת. ״למה אתה שואל, חמוד?״ אוליבר שולח חיוך שומר סוד למיילס שרק עומד שם ומחייך את חיוכו הזחוח.

״האיש הזה שם, מיילי,אמר לי שאת ודוד כריס מתכננים ילדים ומנסים ושזה כואב לך ולא כדאי לי להביא ילדים בעתיד ושכדאי לי רק להנות עם בנות ולחבק אותן חזק חזק, כי ילדים זה רע״ הוא אומר לפריסיליה ואני כמעט ומשתגע. יש יום ספציפי שהוא יהיה מסוגל להיות מעט נורמאלי?

״מיילי תגיד לי, אתה רציני?״ היא שואלת, קוראת לו באותו השם שאוליבר ציין, והוא מושך בכתפיו. לוק עומד שם לידו, בעצמו לא מבין מתי בדיוק הספיק מיילס ללמד את אוליבר את פילוסופית החיים על פי, מיילס רוקו.

״מיילס בבקשה תפסיק לזיין לילד את השכל,״ היא נוזפת במיילס ששולח לה חיוך זחוח ואצבע מורמת מעלה, לא בדיוק לוקח את מעשיו ברצינות. אך מסכים לעת עתה להניח לעניין.

פריסיליה מתכופפת מעט, מניחה את אוליבר על רגליו, ומיישרת מבט עם אוליבר הקטן שמביט בה בסקרנות. ״אוליבר, שתדע שילדים זה מקסים, נכון? מקסים, כמוך. אתה ילד טוב, וחכם. אין סיבה כשתגדל, לא יהיה לך אוליבר קטן ואדיב בדיוק כמוך. האמת היא, שמיילי, מפחד. הוא מפחד להקשר לאישה נהדרת, ולחיות איתה באותו הבית, כמו חברים הכי טובים. אבל אתה תראה אוליבר, היום שלך יגיע גם, אוקיי חבר? אתה תכיר אישה מקסימה, או גבר. ותחיו את החיים שלך כפי שרק תרצו, בסדר?״ היא מסבירה לו בנחת, ועיניו של הילד נשואות אך ורק לפריסיליה.

אך בדיוק כפי שהילד עצמו מהופנט למילותיה המלטפות, גם המבוגרים בחדר דוממים. אני מביט במיילס, שפתאום חיוכו הזחוח נמחק. אני מביט בעיניו ומצליח לראות את הסערה שבהן, את המלחמה, את הכוח.

לוק מביט גם הוא בפריסיליה. עיניו גאות, ראשו מורם, וחיוך עדין מונח על שפתיו. ״אני אוהב אותך..פריס..״ אוליבר לוחש בשקט ובביישנות, ופריסיליה מחייכת חיוך קטן כשאוליבר מתרפק עלייה בחיבוק הדוק וחם. לאחר שהם מתנתקים חיוך רחב עולה על פניו של אוליבר והוא פונה לאביו באנרגיות.

״אבא! שמעת מה פריסיליה אמרה? היא סיפרה לי שיום אחד אולי גם לי יהיה ילד קטן וחמוד. ושאסור לי להקשיב למיילס כי הוא מפחד מילדים ובנות.״ הוא מספר בחטף לאביו שצוחק, ״כן אולּי, שמעתי את דבריה החכמים של דודתך.״ אוליבר מחייך אליו חיוך רחב ולרגע מביט במיילס, שעיניו עדיין נטועות בקיר שמאחורי פריסיליה, עיניו עדיין עוברות את אותה הסערה השקטה.

ולפי המבט בעיניו אני מתחיל לחשוב על ההיא..ההיא שגרמה לליבו להפסיק לפעום. ולאמונתו, להתנדף כלא הייתה. מאז שהסיפור ביניהם נגמר באכזריות שכזאת, למיילס לא היה כל רצון לשוב. הכאב חנק את גרונו באגרסיביות. לא נתן לו לנשום כראוי.
הוא התקשה עם רגשותיו העזים, עד שהחליט לחסום אותם, להתעלם מהם, ולהשתמש בהומור, כדרך התמודדות. החיוכים הזחוחים, הסתירו מאחוריהם סיפור שלם וכואב, שאף אדם לא ידע בקיומו...מלבדי.

״מיילי..״ אוליבר ניגש בצעדים קטנים לכיוון מיילס שמתאפס בעקבות קולו של הילד. הוא מכחכח בגרונו, ומעביר את מבטו לילד.

״אל תפחד...לכולם מגיע...גם לך זה יקרה יום אחד. גם אתה תקבל בסוף את הפריסיליה שלך.״ הוא אומר לו בחיוך קטן, ומיילס מביט בו בדומם, אך עיניו מאדימות. נשימותיו קצובות, ופיו סגור. אך אוליבר ממשיך להביט בו באותו התם הילדותי שלו, ממשיך לדבר אליו בקול צפצפני, שמאחוריו מסתיר כל כך הרבה עומק.

״מיילי..אתה באמת כל כך לא אוהב אישה אחת?״ הוא שואל בתמימות ומיילס מניד בראשו לשלילה באיטיות,אצבעתו רועדת במעט כשמושך באפו. ״לא, חבר. אני כן אהבתי אישה אחת, בכל ליבי.״ הוא מחזיר בנשיפה קשה ואוליבר ממשיך להביט בו באותן העיניים הגדולות הללו שצמאות לעוד מידע.

״אז מדוע היא לא לצידך?״ הוא שואל את מיילס שמתכופף באיטיות על ברכיו, ניצב פנים אל פנים אל אותו הילד, שלפי הנראה, יוציא את סיפורו לאור. יחשוף את נשמתו, יחלץ אותה מהבור שמיילס דאג לכסות בכל כוחו.

״היא לא לצידי כרגע מכיוון שהיא במקום אחר, חבר..״ הוא מחזיר, ודמעה אחת וקטנה חומקת מעיניו של מיילס, אוליבר מתקרב אליו עוד קצת. ״היכן היא מיילס? אני בטוח שנוכל להחזיר אותה אלייך...״ הוא מנסה לשכנע את מיילס, שרק מביט בו בחיוך הכי מריר שאי פעם ראיתי על פניו.

״היא נמצאת רחוק מכאן. רחוק רחוק, מכאן.״ הוא אומר בכבדות, ועוד דמעה קטנה חומקת לה מטה. ״היכן היא מיילי?״ הוא שואל בשנית, ובאנחה רחבה, משפטו הבא של מיילס גורם לכל אדם שבחדר, לקפוא.

״היא נמצאת בשמיים, חבר. היא שם למעלה, מסתכלת עלינו באותו החיוך הזוהר שלה.״ הוא אומר, מביט לרגע קטן בתקרה, ומחזיר את מבטו אל עיניו של אוליבר, שמתמלא בצער. ״היא נפטרה?״ הוא שואל בשקט, ומיילס מהנהן באותו החיוך המריר. ידיו עולות מעט מעלה, מונחות על כתפיו הקטנות של אוליבר. ״כן, חבר.״ הוא מחזיר ואוליבר מביט בו בשקט, מתקדם עוד מעט, וכשקרוב מספיק, ידיו הקטנות עוטפות את גופו הכביר של מיילס, ממוטטות את האיש החזק.