להתנדף-evaporate

אושר (59)

-נקודת מבט פריסיליה-
(לאחר חמישה חודשים)

״תדחפי!״ מבקשת ממני בלחץ האחות, ואני נושמת עמוקות, צועקת את כל מעמקי גרוני, לפני שדוחפת עוד הפעם. כריסטיאן עומד לצידי, ידיו מנגבות את מצחי המיוזע באהבה,״את יכולה רג׳ינה, עוד קצת״ הוא אומר בעידוד, מעט חסר אונים בסיטואציה, ואני כמעט ומגלגלת עיניי, שינסה בעצמו להוציא זוג ראשים מהווגינה במשך של שש שעות כרגע לעכשיו.

אני ממשיכה לדחוף בחוזקה, מיליון רגשות מתפרצים בגופי, והאחיות מנחות אותי, מחזקות אותי, ועוזרות ללידה הקשה לעבור בצורה החלקה ביותר. כשאני מרגישה הקלה מינורית בגופי הקפוץ, אני מבינה שילדה אחת יצאה, ובכי עמוק וצלול ממלא את החדר. דמעות ממלאות את עיניי, כשהאחות מחייכת אליי בחום,״הנה ,אמא,״ היא אומרת, והתואר אמא, מעביר צמרמורת עמוקה בגופי.

היא מניחה את התינוקת הטריה על חזהי, ואני מביטה בהשתהות ביצור הקטן שמונח עליי, ולא מאמינה כלל למראה עיניי.

לעולם לא חשבתי שאהיה אמא, לעולם לא חשבתי שאזכה לחיות בשלווה יחד עם בן זוג, אהבה, יציבות כלכלית, ובית חם. בתור נערה רק המחשבה הסוררת של הבאת ילדים לעולם, הייתה מעלה בי תחושת אי נוחות. לא רציתי להעביר יצורים תמימים את מה שאני עברתי, את מה שהיה קורה אצלי,בביתי שלי.

לא רציתי להיות אמא, לא רציתי להיות רעיה, ולא רציתי להיות תלויה באדם. קיוויתי להיות לבד, הרי במידה ואת לבד, שום אדם לא יוכל אי פעם לפגוע בך, ולאכזב אותך.

הסתכלתי על הנישואין של ההורים שלי, ובתור נערה, הבנתי כמה שזהו עולם שרוט ודפוק. עולם שמעוות את רגשותיה של האישה, וחוסם את אהבתו של הגבר. הסתכלתי על ההורים שלי, שחיו אחד עם השנייה כשותפים לדירה. הם לא היו מאוהבים, הם לא היו מאושרים, ובטח ובטח שלא שמחים.

לכן, העובדה שאני כאן, גורמת לי להבין כמה התבגרתי, והתפתחתי. הסיטואציה הזאת מעוררת בי רגשות גאווה מהסוג הגבוה ביותר, כי בזאת אני מבינה שאני משאירה את העבר שלי מאחוריי, זוטרת את כל הרע שהיה בילדותי, ויודעת שאדאג בכל נים ונים בגופי, שלמשפחה שלי יהיה הכל מהכל. ואני יודעת שכריסטיאן יהיה השותף הכי טוב שאני אי פעם אוכל לבקש, בעבור המסע הזה.

הוא האהבה של החיים שלי, ובחיי, שלעולם לא חשבתי שזה אפשרי להתאהב עד לרמות הכי עמוקות. כמובן שההריון שלי היה עניין תקשורתי של ממש, ומכוון שעדיין עבדתי במלוא כוחי במהלך החודשים הראשונים, הפפארצי צילמו את החדשות המרגשות. אלפי ערוצי טלויזיה ביקשו את תגובותינו בנושא, אך גם אני וגם כריסטיאן, התעלמנו. זה עניין שלנו, ואין שום סיבה שלאנשים אחרים, מגיע דין וחשבון על המעשים וההחלטות שלנו.

״בעוד דקה תתחילי לדחוף שוב, ונוציא את הנסיכה השנייה״ מודיעה האחות הראשית, ששמה ריילי, ואני מהנהנת בדמעות. כריסטיאן שלצידי, ממשיך ללטף את פניי, ונושק למצחי לסירוגין, לא עוזב את עמדתי. ״את פאקינג גיבורה, פריסיליה״ הוא אומר בגאווה, ועיניו הירוקות בוהקות ונוצצות. אני מחייכת חיוך קטן.