להתנדף-evaporate

רק שותפים (23)

-נקודת מבט כריסטיאן-

אנחנו מתנשקים באופוריה מתוקה, האוויר מסביבנו חם ולוהט, אני מרגיש שעוד רגע עורי נשרף בלהבות התשוקה הרותחות.

שפתיה של פריסיליה מונחות על שלי, מעסות אותן בלהט. אני לוחץ על הכפתור הנחמד שיש לי ליד הדלת, מרים מסך הפרדה שחור בינינו ולבין הנהג. פריסיליה מביטה במסך בחיוך ערמומי, עינייה הכחולות נעוצות בשלי, והיא מלקקת את שפתייה בתשוקה.

נראה שרק לרגע קט, אנחנו שוכחים שאנחנו רק שותפים עסקיים.

אני אוחז בצווארה, מקרב אותה בחזרה אליי, היא לא מתלוננת ועולה על ירכיי, מתיישבת עליי. אני נאנח בהנאה, פלאשבקים של אחת מהפגישות שלנו בעבר קופצים לראשי ואני מתענג עליהם בסתר. אני ממשיך לנשק אותה בלהט ותשוקה. מתעלם מהעובדה שחלונות הרכב אינם שקופים, ואנשים עלולים לראותנו. כרגע שום דבר לא מעניין אותי, המשיכה שלי לאישה הזו מעוורת אותי לחלוטין.
מותירה אותי שבוי בקסמיה.

היא מתנתקת ממני לרגע, בעינייה עובר סוויץ קטן ומוזר. היא מנענעת את ראשה, מנסה להתפקס. היא מתעננת ויורדת מירכיי, מתיישבת לצידי בשקט. אני מרים גבה בשאלה, זה היה יותר מידי בעבורה? הגזמתי? משהו היה לא במקום?

״מה קרה?״ אני שואל בלחש, היא מסיטה את מבטה אליי, לחייה סמוקות בחום, ״כריסטיאן זה לא היה אמור לקרות״ היא אומרת ברצינות לגמרי, מותירה בי רגשות מוזרים שמגיעים עקב המשפט שכרגע יצא מפיה ״מה?״ אני שואל בהרמת גבה, והיא ממשיכה להביט בי ברצינות, אני לא מבין מאיפה זה הגיע.

״אנחנו שותפים עסקיים כריסטיאן, אתה קולגה. אני לא מתנשקת עם הקולגות שלי לעזאזל״ היא אומרת, עינייה נסגרות בעייפות למולי, אני בטוח שמוחה הטרוד מנתח את הסיטואציה יתר על המידה כרגע.

״אני לא קולגה שלך פרקאר, אני הרבה יותר מזה״ אני אומר בבטחון מופרז, עינייה נפקחות בחזרה, הכחול שבהן כמעט ומהפנט אותי להביט בהן לנצח.

״מאיפה אתה חושב מוריניו? מהזין?״ היא שואלת בסרקזם, אני מעלה חיוך חם על שפתיי ״מהלב פרקאר, אני חושב מהלב״ אני מתקן את דברייה, וזיו פנייה משתנות בבלבול, עינייה מרצדות על כל פניי, גורמות לי להרגיש חום בלתי מוסבר שמתפשט בגופי רק ממבט אחד שלה, ״אל תדבר שטויות״ היא זורקת כתגובה.

היא מנסה לנער מעלייה את המשפט החזק שאמרתי לפני דקה קצרה, אני נשען אחורנית בנוחות על מושב המכונית, מנסה להשאר איתן לדברים שמתחוללים בגופי כשהיא לידי.

״אני לא אוהב לזבל את השכל בדרך כלל פריסיליה״ אני מחזיר ברצינות, היא נאנחת ״כריסטיאן היינו ילדים-״ היא מנסה בשנית, ואני קוטע אותה באמצע המשפט ״זה שהיינו ילדים פרקאר לא אומר שלא היה שם שום דבר״ אני אומר, מנסה לשכנע אותה, מביט בעינייה הכחולות.