להתנדף-evaporate

הרבה אחורה (26)

-נקודת מבט כריסטיאן-

היד שלי חופנת את אחד מלחיי ישבנה ואני נאנח בהנאה, לא חשבתי שהקשר שלנו יתדרדר ככה כמו כדור שלג עד לרמה שאנחנו מתמזמזים כמו נערים בתיכון באמצע המרפסת.

בהתחלה כשנכנסתי למשרד שלה לראשונה, הייתה לי הרגשה שהעבר יגיע אל שנינו במהירות, ידפוק בדלתות ההווה באגרסיביות, ושאנחנו לא נצליח לשמור על אותו הדיסטנס של רק שותפים.
שבאותו הרגע שנפגשנו לראשונה לאחר שנים,היה הדבר שהכי חשקנו בו.

והנה, הרגשתי אומתה. אנחנו מתנשקים שנינו בהרמוניה, אנחנו מתקדמים מסורבלים פנימה לכיוון הדירה, אני פותח את דלת המרפסת בגישוש מוזר בעזרת ידי ודוחף את פריסיליה פנימה, היא לא מנתקת את הנשיקה ומכניסה אותי מיד אחרייה, ידייה מטיילות לאורך גופי. הרגל שלי טורקת את דלת המרפסת על צירה אחרינו, וידיי חוזרות לגשש את מותניה.

השפתיים שלה לוהטות בתשוקה כנגד שלי ואני מרגיש חיי. אני מעיף אותה על הספה, ועולה מעלייה, היא מצחקקת כתגובה לחיפזון שלי, אך אני מזמן ניתקתי את המחשבות שלי.

אני עולה מעליה וממשיך לנשק אותה עד שהיא מנתקת את הנשיקה, דוחפת אותי מעט ונחלצת מהעובדה שהייתי מעליה, חיוך ערמומי עולה על שפתייה התפוחות,״כריס בייבי, אני אף פעם לא למטה״ היא אומרת בקריצה ומזנקת בחזרה אליי, אני מגחך ומתיישב, ממקם אותה מעליי. רגלייה ממוקמות אחת בכל צד שלי, והיא יושבת עליי.

בדרך כלל הייתי המוביל, השולט. אך האישה הזו מוציאה ממני צדדים שלא ראיתי בעצמי במשך הרבה שנים.

היא ממשיכה לנשק אותי באגרסיביות, אני נלחם איתה על השליטה בנשיקה, לבסוף אני מכניע אותה וממשיך לנשק אותה בתשוקה. היא נאנחת ומתחככת בי, אני מנתק את הנשיקה ומתחיל להוריד את החולצה שלה, היא עוזרת לי ומרימה את ידייה מעלה, אני מעיף את החולצה מעלייה ואנחנו נפטרים מהחולצה ההיא.

שדייה עטופים בחזייה שחורה בעלת תחרה ואני מלקק את שפתיי בסיפוק, היא מחייכת ומשחקת בקצוות חולצתי. אני אוחז בחולצתי ללא היסוס ומרים אותה מעליי, נותר חשוף לפניה. היא מעבירה את ידה בהשתהות על הבטן התחתונה שלי שמתקשחת בגלל מגעה הנעים שמחזיר אותי הרבה אחורה.

לפתע אני שומע דלת נפתחת, ומיילס פוסע פנימה לתוך הדירה בנונשלנטיות,לא שם לב למה שקורה בסלון למול עיניו שבדיוק מתעסקות בשעון שלו שנמצא על ידו, ״כריסטיאן אני חושב ששכחתי כאן את המטען של הטלפון שלי בפעם האחרונה שביקרתי כאן-או שיט״ הוא מביט בנו בכיווץ גבות כשעיניו נחשפות לסיטואציה, כששם לב.
פריסיליה מעקמת את שפתיה באי נעימות ואני מכחכח בגרוני, מרים את פריסיליה ממני ולוקח את החולצה המקומטת שלי שנחה שם לצידנו.
מלביש אותה בזריזות מעיניו החטטניות של מיילס.

לעזאזל איך לא לקחתי ממנו עדיין את המפתח המזויין הזה. אני מתקדם לכיוון מיילס שעדיין מביט בסיטואציה בארשת פנים משועשעת במיוחד, עיניו עוברות לפריסיליה שיושבת בנוחות על הספה, לא מבויישת כלל שראה אותה בחזיה בלבד.

״נו פרקאר, מה שלומך?״ הוא שואל בחיוך מרווח והיא שולחת לו בחזרה חיוך ענייני ״לא מתלוננת, מה שלומך רוקו?״ היא שואלת והוא שולח לה קריצה ״לא סובל״ אני מגלגל עיניי, ואוחז בזרועו, מתקדם איתו מחוץ לדירה.

בדרכי שולח לפריסיליה חיוך קטן שהיא מחקה ושולחת לי אגודל למעלה, כאילו שהכל בשליטה והכל נונשלנטי ורגיל, ושהעובדה שמיילס התפרץ באמצע זהו דבר נורמאלי והגיוני.

אני מגחך חרישית וסוגר את הדלת מאחורינו. מביט מיד לאחר מכן במיילס מבט רצחני, ״כשאלוהים חילק את הטיימינג אני בטוח שהיית בפאקינג שירותים״ אני אומר בטון עצבני ומיילס מגחך, ״זה בסדר כריס, אני רגיל להכנס פנימה לדירות כשאנשים בדיוק באמצע.״ הוא אומר בטון שאני לא מצליח להבין האם הוא סרקסטי או לא, ואני מביט בו במבט מזועזע ״בבקשה תגיד שאתה צוחק״ אני דורש והוא מגחך, ״תירגע מוריניו״ אני נרגע מיידית.

״מצטער להרוס לך את הזיון, אבל אני יכול את המטען שלי?״ הוא אומר לבסוף בשילוב ידיים ואני מגלגל עיניים באנחה רחבה ״לא יכלת להתקשר?!״ אני צועק בתסכול,והוא מגחך ומוציא את הטלפון שלו מהכיס, מטלטל אותו למולי בהפגנתיות, המסך של הטלפון לא נדלק למרות התנועות האגרסיביות.

״אין לי בטריה גאון. המטען שלי כאן!״ אני מגלגל עיניים בשנית ״יכלת לשלוח מייל מהמחשב, וזה היה מגיע לי לטלפון״ אני מתחכם וזהו תורו לגלגל עיניים ״כריסטיאן, מטען״ הוא מבקש ואני מרים מבט מעצבן על פניי ״שכחת משהו״ אני מציין ששכח נימוסים בסייסים והוא מחייך חיוך רחב, ״אתה רוצה נשיקה? חיבוק? בתמורה לזה? פריסיליה לא מספיקה?״ הוא עוקץ ואני מגלגל עיניים ופותח את דלת הדירה.

קולט שפריסיליה נעלמה מאיזור הסלון שעד לא מזמן עזר לשנינו לחלוק רגע אינטימי במיוחד, שהחזיר את שנינו הרבה אחורה.

אני נכנס למטבח ורואה את המטען של מיילס מונח עוד בשקע שליד האי. איך לא שמתי לב לכך? אני מנתק את המטען מהשקע ומתקדם בחזרה ליציאה מהדירה, מושיט למיילס את המטען שלו כשמגיע.

״לפעמים אתה בלתי נסבל״ אני מציין ומיילס מחייך ״אל תגזים מוריניו, אתה מת עליי״ הוא אומר בביטחון ואני מחייך חיוך מריר ״אולי אם היית מת..״ אני מזמר ומיילס צוחק ״לא תיפטר ממני בכזו קלות,כריסי״ אני מגלגל עיניים, הכינוי מזכיר לי את הדרך שפריסיליה נהגה לכנות אותי.
מיילס לרגע נרגע מעננת הציניות שעטפה אותו מהרגע שנכנס לדירה, קולו עוטה לרגע ארשת רצינית במיוחד.

״כריס..מה קורה איתך ועם פריסיליה?״ הוא שואל, ואני נאנח ומושך בכתפיי, באמת שאין לי שמץ, מה אנחנו לעזאזל? ״רק לפרוטוקול, זוכר את השיחה הראשונה שניהלנו על גברת פרקאר?״ הוא שואל בעגביות ואני מרים גבה, לא מבין לאן הוא חותר בדבריו ״ברכב? אחרי הפגישה?״ הוא מאשר לי בהנהון,״כשאתה אז הכחשת כל קשר לעבר שלכם יחד, אני נשארתי בהרגשה שזה עומד להגיע ולהכות לשניכם בפנים. מה אתם לעזאזל? יזיזים?שוב?״ הוא שואל בבלבול ואני שוב מושך בכתפיי, אני מבולבל כמו שלא הייתי בכל חיי.

״אני לא יודע״ ולעזאזל עם כמה שאני באמת לא יודע. אנחנו יוצאים? אנחנו מזדיינים? אנחנו חברים? אנחנו משהו?