להתנדף-evaporate

אופציות (51)

-נקודת מבט פריסיליה-

״אתה דואג?״ אני שואלת בחיוך ערמומי, וכריסטיאן מגחך,״לא. בכלל לא.״ הוא מחזיר בכנות טהורה ואני מחייכת חיוך קטן. דלתות המעלית נפתחות מלפנינו ואנחנו פוסעים לקומה השישית. ועכשיו אני בטוחה שאצטרך את עזרתו של כריסטיאן יותר מכל, מכוון שמדובר בדייר שאינו דובר אנגלית כלל. אמיל למזלי, ידעה אנגלית.
אני נעצרת מול דירה מספר שבע, הדירה של מתיו.

אני מוציאה את הטלפון שלי מכיסי, מתקתקת בו מעט. אני יודעת שיש לי שם מידע רקע על מתיו, ומכוון שכריסטיאן יהיה זה שישלוט בעניינים שם, עליו לדעת לאן הוא נכנס, ומי האדם שיעמוד למולו. כשאני מוצאת את הקובץ המיוחל, אני מכחכחת בגרוני ״יש לך כאן קצת מידע רקע על הבחור..זה יהיה טיפשי מצידי לשלוח אותך על עיוור.״ אני אומרת בחיוך קטן שאיני מבחינה מהיכן יוצא, ומושיטה לו את המכשיר. כריסטיאן מהנהן ונושק לראשי בקצרה לפני שלוקח את המכשיר מידי. הוא קורא את הקובץ למשך הדקות הבאות לפני שנוקש נקישות קצרות בחוזקה על הדלת, ושולח לי קריצה קלילה. מסמן לי בשפת גופו שהכל יהיה בסדר.

הדלת נפתחת מלפנינו, ופניו של מתיו נופלות למראה שלנו. ״הכל בסדר?״ הוא שואל אותי באנגלית עילגת, וכריסטיאן מביט בו במבט רציני במיוחד. כבר מסמן לו ללא מילים, שהוא יהיה זה שינהל למולו את הדיבורים.
כריסטיאן שואל אותו באיטלקית רהוטה למדי, שאלה. השפה יוצאת בצורה מרשימה במיוחד משפתיו, ואני לא מצליחה להדוף את התחושה האירוטית שעולה בגופי, כשאני מאזינה לקולו הצרוד.

מתיו, לעומתי, אוחז בקצת שליטה גופנית, ומניד בראשו במעט פחד, ומחזיר לו תשובה. אך באותה הנשימה הוא פותח את דלת דירתו לרווחה, מסמן לנו להיכנס. ״הכל בסדר? על מה דיברתם?״ אני שואלת בשקט, שונאת להיות לא בעניינים. כריסטיאן שולח לי מבט רגוע. ״רק שאלתי האם הוא מכיר בדמותך, ומדוע הוא מאחר בתשלומים.כרגע הוא הזמין אותנו פנימה, כדי שנוכל לשוחח על זה בפנים,ולא במסדרון״ הוא מחזיר ואנחנו נכנסים פנימה. מתיו סוגר את הדלת אחרינו, ומתקדם בהליכה שפופה, וחסרת ביטחון לכיוון הסלון הצנוע שלו.

ספה אחת לבנה יושבת מיותמת משולחן קפה, ולמולה עומדת כוננית עץ חומה וקטנה. עלייה ממוקמת טלויזיה. פרט לכך ישנה כורסה רחבה בצבע אפור, ולמעט רהיטים אלה,שאר הסלון נראה יחסית דל.

הוא אומר לכריסטיאן משהו, וכשאני רואה שהוא מניד בידו לכיוון הספה, אני מבינה שהוא מזמין אותנו לשבת. אנחנו מתיישבים, וכשאני שומעת רעשי הליכה שמגיעים מאחוריי, אני מרגישה כיצד אני וכריסטיאן נדרכים יחדיו.

הוא שולח את ידו לאקדח שלו, אך לפני ששולף אותו ממקומו, אישה גבוהה, בעלת שיער חום, ועיניים חומות נכנסת לסלון. היא לבושה שמלה קיצית בצבע מנטה, ועל צווארה ישנה שרשרת גדולה וצבעונית, שמעוטרת בחרוזים, פנינים, וחוטים בצבעים רבים.

מבטה המבולבל עולה על פנייה וכשהיא מביטה במבטי האזהרה שאני וכריסטיאן שולחים לה היא ממהרת להרים את ידייה כחפה מפשע. היא אומרת משהו באיטלקית למתיו-שכנראה בן הזוג שלה, והוא מחזיר לה תשובה קצרה. ״אה..אני מבינה..״ היא ממלמלת באנגלית ואני מזדקפת, סוף סוף מישהו למגרש שלי.

״את שותפה כאן בדירה?״ אני שואלת, והיא מהנהנת באיטיות. ״כן..״ היא מחזירה,״מי את?״ היא שואלת בהרמת גבה גסה, ואני מחייכת חיוך ארסי ,וקמה על רגליי.

מתיו, שנראה שפוחד מחוסר הידע של בת זוגתו, קם מכיסאו קם וניגש אלייה בזריזות. ״אני פריסיליה פרקאר..״ אני משיבה בטון נמוך ועיניה נפערות מעט כשההבנה נופלת עלייה. אני לא צריכה להסתובב בשביל להבין שכריסטיאן עומד ישר מאחוריי, צמוד לגבי. גובהו מתנשא מעל לשלי לפחות בעשרים וכמה סנטימטרים, ואין ספק שמתיו והבחורה מוצאים זאת בתור עובדה מעט מלחיצה.

״קוראים לי סוזי, אני הבת זוג של מתיו..אנחנו גרים כאן יחד..אפשר לשאול מדוע בירכת אותנו בנוכחותך, גברת פרקאר?״ היא שואלת, הפעם הטון העוקצני שהשתמשה בו איתי לפניי, נמחק מגרונה. וטון עדין וחלש מוצא את מקומו במקום.

״אתם מאחרים בתשלום של החודש הקודם.״ אני מציבה עובדה. ״ואני שונאת איחורים.״ אני ממשיכה, והיא מהנהנת בהבנה. גופה מעט נרתע מנוכחותי. ״אני..בדיוק התפטרתי מהעבודה הקודמת שלי..וללא המשכורות של שנינו, אנחנו לא מצליחים להגיע לסכומים שאת מבקשת בעבור השהות בדירה הזאת, גברתי..״ היא אומרת בחולשה. ניכר שקשה לה לשתף אותי בכך.
אך אני מביטה בה בקור. ״אני מבינה את הסיטואציה, אבל זה לא סותר את העובדה שאתם מאחרים לי.״ אני ממשיכה, מנסה להחליט עם עצמי כיצד אני רוצה לנהל את הסיטואציה.

האם אני רוצה להתייחס לסיטואציה באמפתיה. כלומר, להיות נחמדה, ולתת להם דד ליין עד להבאה של הכסף אליי. או שאוכל להסתכל על הסיטואציה בצורה אחרת, חסרת אמפתיה.

אני יכולה לדרוש מהם את הכסף עכשיו, ובמידה ולא יהיה להם לתת לי, אני אזרוק אותם מכאן. חד וחלק. חסרת רגישות, חסרת רחמים, וחסרת כל רצון לשמוע את צרכי האחר.

אני מרגישה שבשיטה השנייה, בשיטה חסרת האמפתיה,פריסיליה הישנה הייתה בוחרת ללא היסוס. השליטה זרמה בדמה, וכמו דיקטטורית חסרת רגש, היא הייתה יורה כמה וכמה מילים מפחידות, ודורשת את שמגיע לה.

והיום, במקום שאני נמצאת בו. אני יותר רגועה, פחות אימפולסיבית,וחמומת מוח. אני עושה את ההחלטות שלי לאחר מחשבה, לאחר שקילה של הדברים. ולכן כרגע אני בוחרת בדרך הראשונה, אני אתן להם דד ליין, וריבית. כי בכל זאת, רומא לא נבנתה ביום אחד.

״תחזירו את הסכום המלא שאתם חייבים, פלוס שלושים אחוזים ממנו, בשבועיים הקרובים.״ אני אומרת בהחלטיות, גאה בעצמי על הבחירה באופציה הנעימה יותר. כי באופציה האחרת כנראה והייתי זורקת אותם מכאן, ולמסכנים לא היה היכן לישון הלילה. אמנם, דפקתי אותם עם עוד שלושים אחוזים, אבל אני באמת חייבת לשאול את עצמי מה העדיפות.. האופציה הראשונה או שמע השנייה?

״תודה לך גברת פרקאר, הכסף יגיע אלייך במלואו בשבועיים הקרובים.״ סוזי מחזירה בהודיה ונשמה מרווחת.

היא מושיטה את ידה לשלי, ללחיצה. אני לוחצת את ידה בחזרה. ״שלא יהיו עוד איחורים״ אני אומרת בחדות, והיא מהנהנת הנהון יחיד. ״שלא יהיה לך ספק.״