להתנדף-evaporate

שותפות (5)

-נקודת מבט כריסטיאן-

היא נשענת עם אמותיה על השולחן, מביטה בי במבט קר ומתעניין, עינייה סורקות אותי בכל דקה, מחפשות חולשה, חוסר בטחון, פחד. אני מחזיר לה את אותם המבטים העוינים, אין ספק שנוכחותי כאן היא לא הדבר שפריסיליה הכי מעוניינת בו.

״לפי סקרי השוק שערכנו, ההתעניינות בפרוייקט מאוד גדולה, אנשים מחפשים דירות מהסוג הזה, מהסוג שנציע להם״ אני ממשיך, שומר על קור רוח מהול בהתלהבות ואמון. היא חייבת להאמין שאני מאמין בפרוייקט, אחרת היא לא תקנה את זה. תרתי משמע.

״כריסטיאן, אני אשאל אותך שוב. מה זה דורש ממני?״ היא שואלת שוב, שומרת על אותה האדישות שכמעט ומחרפנת אותי. ״את רק תצטרכי לתת חמישים אחוז מעלויות הבנייה של הפרוייקט, כולל תיווך, פרסום ,ושילוט, אני אתן מהצד שלי את החמישים השניים,״ אני מסביר לה את חלוקת ההסכם, מנסה לפתות אותה, היא אישה, זה יהיה פשוט. נשים מאמינות להכל, קל להן להחליט החלטות ממושכות טווח, הן לא נתקעות. אך פריסיליה לא נראת אחת כזו, היא נראת שקולה, אחראית.

היא יודעת בדיוק איפה נמצא כל דולר ודולר שברשותה. כל נכס ומלון ידוע לה, היא לא אישה מעופפת. ״מוריניו, ברשותך. כל המסביב לא מעניין אותי, זה כסף קטן כל השילוט והתיווך, תן לי מספרים.״ היא מכוונת אותי לאותו הנושא המהולל,המספרים. אין ספק שהיא אישה חזקה עם ניסיון בעסקים, היא יודעת שלבסוף,רק המספרים חשובים. כל המסביב זה בולשיט.

״הפרוייקט עצמו יעלה שתיים עשרה מיליון דולר, חצי מזה יוצא לך שש מליון בסך הכול, השש השני יגיע ממני.״ אני מחשב בראשי את חלוקת הכספים, מוודא שאני מוסר לה את כל המידע שחשוב. ״שאני אבין,אתה מנסה לחסוך בכספים, ומחפש שותף?״ היא שואלת בשעשוע עוקצני, לוגמת עוד קצת מהמשקה האלכוהולי שלה. ״פריסיליה, אני לא זקוק לשותפים. אני שחקן יחיד במגרש של רבים״ אני מנסה לשכנע אותה שאיתה זה יהיה שונה, אני לא יודע למה אני כל כך מניע את עצמי לשותפות הזו, אולי זה ההלם, ואולי זוהי העובדה שלא ראיתי אותה שנים רבות. והסקרנות גוברת עליי, אני חייב להבין מה הייתה נקודת המפנה, איך היא הגיעה לאיפה שהיא נמצא כיום, מה קרה שם בעצם? איך מהנערה השברירית שהייתה מנהלת איתי קשר חברי ומיני, נהייתה האישה הקרה והעוצמתית הזו.

מה היה שם? מה פספסתי?

״אז למה אתה צריך אותי?״ היא שואלת, ואני מכחכח בגרוני ״אני בטוח שתתרמי לפרוייקט, יש לך הרבה ידע בנדל״ן״ אני מנסה דרך אחרת של שכנוע, חנופה. אני לא בטוח מה קורה לי, ולמה אני כלכך דוחף את עצמי לשכנוע הסופי שלה,
אבל התחלתי, וזה יהיה טיפשי לסגת פתאום.

״כמה כסף אמור להכנס לכיס שלי אחרי שנמכור את כל הדירות בפרוייקט המיוחל?״ היא שואלת ואני מחייך חיוך צדדי, היא עניינית במיוחד. ״עשרים ושש מליון לך, שלושים לי, הרווח יהיה שישים מליון בסך הכול.״ אני זורק לאוויר את המספרים המשוערים והיא מגחחת ״אתה מוזמן לדחוף את העשרים ושש לתחת שלך כריסי, שלושים שלי, שלושים שלך, או שאין לנו עסקה״ היא נשענת אחורנית על כיסאה, משדרת לי בעינייה שהיא לא כאן כדי שידרכו על כבודה. אין ספק שעשרים ושש מיליון זהו סכום כסף אטומי, אך לא לדעתה של פריסיליה. היא רוצה שווה בשווה, אחרת כל העסקה תתפוצץ לי בפרצוף. והיא תבעט אותי מכאן ללא גרוש.