להתנדף-evaporate

משפחה (40)

-נקודת מבט פריסיליה-

נראה שהעולם החיצון, ובית החולים, הינם יקומים שונים לחלוטין. העולם בחוץ יפייפה, הציפורים מצייצות, והשמש החמימה של חודשי הקיץ טופחת את קרניה על העולם.

לעומת זאת עולמו של בית החולים קר ומנוכר. האוויר כאן קריר, והאנשים אפורים ועצובים. אנחנו נכנסים שלושתנו לתוך מבואת הכניסה של בית החולים, שבתוכו מכיל את האהובים שלי.

ג'יימס מתקדם לכיוון דלפק הקבלה, אני וכריסטיאן מתקדמים אחריו. ידו של כריסטיאן מונחת בתמיכה על אמצע גבי, ומצמידה אותי אליו,משרה בי בטחון.
מאחורי הדלפק הלבן והמצוחצח יושבת אישה מבוגרת, על גופה מונח חלוק לבן, והיא עסוקה בריכוז במחשב השחור. ג'יימס מכחכח בגרונו, משיג את תשומת ליבה של האישה. היא מתיישרת מעט בכיסאה, מביטה לעברנו בשאלה.

״הבעל שלי הובהל לכאן לפני פחות משעתיים לאחר תאונת דרכים שעבר עם הבן שלי.״ הוא אומר, גרונו חנוק בכאב. והמילים יוצאות בכוח כשבסוף המשפט יבבה קטנה חומקת מפיו.
אני מביטה לרגע בפניו של כריסטיאן לפני שמחליטה לקחת צעד קדימה מעט. מנתקת את המגע שלנן.

אני נעמדת לצד ג'יימס, לוקחת את ידו מצד גופו ואוחזת בה. עיניו נורות אל שלי בהפתעה מהצעד המוזר שעשיתי הרגע, אך אני לא נסוגה. לי יש את האדם שמשריש בי בטחון כאן. הוא עומד מאחוריי ואני יודעת שהוא לעולם לא יילך.

אך לג'יימס כרגע אין. האדם שלו כרגע שוכב על מיטת בית חולים קרה ומנוכרת. ורק אלוהים יודע מה הוא עובר שם. אני רוצה להיות למשענת בעבורו כרגע. אני מתארת לעצמי כמה הוא מתקשה... כמוך. התת מודע שלי נכנסת ואני סוטרת לה בדמיוני.

ג'יימס זקוק למישהו כרגע, ואני יותר משמחה להתנדב. ״מה השמות שלהם?״ האישה שואלת בסבלנות, ומשלבת את אצבעותיה הארוכות על השולחן. ״לוק ואוליבר הלמינגס.״ ג'יימס משיב וראשו נשמט לרגע מטה בכאב כשאומר את שמם.

אני לוחצת מעט את ידו בנחמה, מנסה להזין בשנינו דרך מגעי קצת תקווה. האישה מהנהנת באיטיות ונושכת את שפתייה באי נעימות. היא נשענת מעט קדימה ואוחזת במיקרופון שחור ודק.

קולה נשמע חזק ברחבי בית החולים כשקוראת לאחד הרופאים. ״ד״ר לרו, ד״ר לרו, לעמדה מספר אחת.״ היא אומרת בטון יציב ומתיישרת בחזרה בכיסאה. אני נדרכת. ״לא תוכלי לספר לנו בעצמך מה קורה שם איתם?״ אני שואלת במעט כעס, נמאס לי להמשיך לחכות בחוסר מעש. אני רוצה תשובות.

״אני מצטערת״ היא מושכת בכתפייה באדישות,״אני לא מוסרת מידע על החולים״ היא ממשיכה באותו הטון המעצבן ההוא ואני נזעפת. ״זהו לא כל מהות התפקיד המזוין שלך?״ אני אומרת בכעס ומרגישה איך אגרופיי נאספים לצד גופי בזעף.
היא נשענת אחורנית כתנועה של פגיעה, גבתה עולה. ״ילדונת, אני מבקשת ממך שלא תעשי סצנות״ היא אומרת בטון מתנשא, משלבת את ידיה על החזה שלה. עינייה יורות אליי חצים של כעס מהדרך שדיברתי אלייה. אך הכעס שלי מעוור אותי לחלוטין,ואני מתעלמת מכל התדמית שלי שתמיד הייתה הדבר החשוב ביותר בעבורי. מנסה עדיין להשיג תשובות.

״אני אעשה כמה סצנות שאני רוצה חתיכת גברת זקנה ומתנשאת שכמוך. מדובר בפאקינג החבר הכי טו-״ אני נקטעת על ידי ידו של כריסטיאן שנשלחת לזרועי ומושכת אותי בעדינות מעט אחורה מהדלפק, הוא מצמיד את גבי לגופו, מרסן אותי. ״זה מספיק רג׳ינה.״ הוא אומר לי בטון יציב ואני שולחת לו מבט זעוף. אני מבינה שהוא מנסה שאני לא אעשה דבר שאני אתחרט עליו, אך אני רק דיברתי אמת. היא באמת גברת, זקנה, ומתנשאת.

״הו, ד״ר לרו, בבקשה.״ היא אומרת ומרימה את זרועה, מצביעה בעזרתה על האיש הגבוה שמגיע בחלוק הלבן. שיערו האפור מסורק למשעי אחורנית, וגופו רפוי לחלוטין. הוא נראה ומרגיש כמו משב רוח רענן, לעומתי, שאני נראת ומרגישה יותר כמו סופה טרופית שאין לסוּפָה. ״מי אתם בשבילו?״ הוא מתחיל בשאלה ואני משיבה בחוסר סבלנות ״משפחה.״ הרופא מחפש אישור בעיניו של ג'יימס, שרק מהנהן בחופזה. ד״ר לרו מכחכח בגרונו ומשלב את זרועותיו על חזהו.

״אוליבר הלמינגס, ולוק הלמינגס הגיעו אליי למיון במצב בינוני. אין פציעות מוחיות, או פיזיולוגיות- גופניות שעלולות להשפיע על הטווח הארוך של חייהם. אבל יש הרבה שפשופים בעור שחדרו יחסית עמוק. אך אלו יחלימו עם הזמן.
ללוק ישנם שני שברים. אחד בשורש כף היד, והשני מעט במעלה הזרוע. השברים יחסית קרובים אחד לשני, אז גיבסנו אותם, וקיבענו אותם במקומם,״ הרופא מסיים את המשפט הראשון, ואני מרגישה את האוויר יוצא מריאותיי במעט הקלה כששומעת שאין שום דבר שיזיק לטווח הארוך.
הרופא מחלק לנו מבטים רכים לפני שממשיך לדבר לאחר שניות אחדות שנתן לנו לעכל את המידע.

״אוליבר הלמינגס הגיע אליי בעיקר עם פציעות שטחיות, ונקע קטן בבסיס כף הרגל. למזלו הוא צעיר, ועד החתונה זה יעבור. ובכללי, פציעות אצל ילדים עוברות יותר מהר ממבוגרים. השניים האלה הגיעו במצב מאוד טוב יחסית לתאונה שקרתה. הם קיבלו טיפול מיידי כשהגיעו באמבולנס, ועכשיו הם ערים בחדר שלהם ומחכים לבואכם.״ הרופא מסיים, מביט בשלושתנו בסבלנות. כנראה מחכה לשמוע שאלות כלשהן. ״תודה ד״ר. איפה החדר שלהם?״ שואל ג'יימס לאחר שהודה בהקלה לד״ר הנחמד.

״חדר-מאה שבעים וחמש.״ הרופא משיב בחדות וכולנו מהנהנים. ג'יימס מודה שוב לרופא, שמהנהן בחיוך קטן והולך במהירות למקום אחר. כנראה זהו יום עמוס במחלקה. אני נושמת עמוקות. עוצמת את עיניי ומודה. לא יודעת למי, אבל מודה. מודה שהחבר הכי טוב שלי בסדר, שאין משהו יותר מידי רציני. ״את רואה שהכל בסדר, רג׳ינה?״ כריסטיאן שואל בשקט ואני מהנהנת לאט. מרגישה איך הלב שלי נרגע, איך הנפש שלי מחלימה מהפחד שהתחיל בה לפני שעה ארוכה.

ג'יימס מביט בי ומתחיל ללכת לכיוון מספר החדר הנכון. אני וכריסטיאן ממשיכים ללכת אחריו, מרגישים כאילו ומושל מכולנו משקל כל כך גדול.

____________
פרק ארבעים הא? נשארו עוד עשרים פרקים עד לאפילוג. (60)
במידה ולא ציינתי קודם, רג׳ינה- מלכה (באיטלקית)