פרק 7

5.7K 167 12
                                    


סטפן

"את יכולה ללכת עכשיו" עברתי אל פנייה ‏של הג׳ינג׳ית,אלוהים יודע איך קוראים לה בכלל.
"רגע מה? למה?" זרקתי את הז׳קט על הספה ושחררתי את ‏העניבה שלי.
"כי ככה אמרתי" עניתי באדישות בלי להסתכל לכיוונה.
"אתה בכלל זוכר איך קוראים לי?" שמעתי את העקבים שלה נוקשים על הרצפה,ואז הרגשתי אותה עומדת מולי.
"לא וזה גם לא מעניין אותי" הרמתי את מבטי ועל פנייה היה מבט פגוע.
‏היא באה לסטור לי אך תפסתי במפרק ידה לפני שהיא הספיקה.
"‏אני מציע לך לצאת מפה עכשיו, לפני שאני כבר לא יהיה נחמד יותר" שחררתי את מפרק שלה כאילו היא שרפה אותי.
דמעות ירדו בעיניה כשהיא הביטה בי עצבנית.
"לך ‏תזדיין!"
"כבר עשיתי את זה היום בבוקר איתך ועם חברה שלך. וזה לא היה משהו,מותק" ‏רואים שהיא רוצה להרוג אותי,אבל לא אכפת לי ממנה בכלל.
היא מסתובבת,ממהרת ללכת אל המבואה אך צועקת מעבר לכתפה.
"‏אני מרחמת כל כך על המזכירה שלך!! עכשיו אפשר להבין למה היה לה מבט עצוב ‏בעיניים כשהיא הגיע לפה" צרחה עד שהדלת נסגרה בחבטה ונהיה שקט בבית.
מרי הייתה עצובה? אבל למה?
רק רציתי לפגוע בה על זה שהיא לא שלחה את האישורים בזמן.
טוב מה אכפת לי בכלל? גם ככה היא רק המזכירה שלי.

..........
מרי

אני עצבנית פיצוצים!! אוקיי. היה לי את הבוקר כי חרא בחיים שלי! לא מספיק מה שסטפן עשה לי אתמול,הוא גם העיז ‏להעיר אותי בחמש וחצי פאקינג בבוקר! רק בגלל שהוא רוצה את הקפה שלו מוכן מוקדם בבוקר בשעה 7:00 בדיוק.
אם אני לא יהרוג אותו היום.
לא קוראים לי יותר מרי טיילור!!
"וואו,למה הפרצוף שלך נראה ככה?!" שאלה דנה ונכנסה במהירות למשרד שלי.
"תנחשי" עניתי בכעס.
הנחתי את ראשי על שולחני ועצמתי עיניים.
"בן זונה" ממלמלה דנה.
"את רוצה ‏שאני אכין לך קפה?"
"מה השעה בכלל?" שאלתי והרמתי את ראשי ‏מהשרטוטים שעל שולחנית.
"עוד מעט חמש"
מה?! איך כבר חמש?!
שיט אני צריכה להביא את כל‏ התיקיות של הכל הבקשות של הלקוחות שלנו לסטפן.
"שיט" קמתי מן הכיסא במהירות והתחלתי לסדר הכל.
"באמת,שיט. מרי זה מהמם! את ‏ציירת את זה?!" דנה הרימה את אחד השרטוטים שעל שולחני כשהיא מפנה אותו מולי.
"כן. זה משהו קטן שאני עובדת עליו" מלמלתי והמשכתי לסדר את התיקיות.
"זה ממש לא קטן,מרי. יש לך ‏כישרון! השמלה הזאת מהממת! מעניין איך ‏היא תראה במציאות?" דנה מחייכת לעברי חיוך ערמומי.
"אל תחשבי על זה" ‏הרמתי אצבע מולה והזהרתי אותה.
"אבל למה?! אני יכולה לעזור לך בזה. דוד שלי מעצב. ‏את יכולה לפתח את הכישרון,מרי"
"לא יכולה לחשוב על זה עכשיו"
"מה קרה?" דנה מהירה אלי ועזרה לי לסדרה את התיקיות.
"לפני שעה הייתי צריכה להביא את כל התיקיות אלה לסטפן"
"שיט,מרי"
"בדיוק"
מה שהכי מוזר פה שהוא אפילו לא בא לצעוק עלי שאני מאחרת.
אני מרימה את כולם בין זרועותיי וממהרת למשרד של סטפן.
פתחתי את הדלת,מוכנה לזנק אל השולחן שלו.
ואז קפאתי. הלב שלי זינק לגרון. הקול הגיע אליי לפני התמונה. קרקוש מתכתי של צמידים, וחבטת גוף בגוף. הברכיים שלי נעשו ג׳לי. אישה רכונה על השולחן של סטפן.
שערה הארגמני גולש על כתפיה כמו להבות, לחי אחת צמודה לערימת מסמכים גבוהה. הוא עומד מאחוריה, לבוש, ומפמפם אותה בעודו לוחץ את עורפה. כמו חיה. רציתי לעוף משם. הייתי חייבת לעוף משם, ומהר. אבל הייתי כל כך המומה מהכול העובדה שנתפסתי, העובדה שהם נתפסו, וההבנה שאני עומדת להתלקח באש הקנאה.
למה זה נראה כל כך טוב?!
נדבקתי לרצפה, לא מסוגלת להסיר את עיניי מהמראה שמולי. לא הייתי צריכה לערוך היכרות. עמדתי בדיוק מולם, לופתת את ידית הדלת, פי פעור כמו בקומדיה.
הלב שלי צנח צניחה חופשית, ובטני התהפכה בייסורים וברטט של התלהבות. עיניו של סטפן ננעלו על עיניי. ירכיו המשיכו להתגלגל קדימה, להציג בפניי איך הוא מזיין. דוחק, מתנועע, תובעני. הוא פיתל את קווצות שׂער
הבורדו שלה בין אצבעותיו החזקות, הארוכות, והסתכל עליי.
הסתכל כאילו אני זו שכפופה תחתיו, מכניסה אותו לתוכי. החזרתי לו מבט יציב. "את ‏נהנית מהנוף,טיילור?" נימת הקול האדישה שלו היוותה ניגוד גמור לאקט הפראי שהוא ביצע למען הקהל. שזה אני. "את ‏איחרת לפגישה שלנו. קחי עצה ממני – למשחק הזה יש שני צדדים. אם אני אגמור לפני שתסתלקי, אני ארדוף אותך. ואתפוס אותך. מה שאומר שאת תזמרי בשבילי, מרי. את תספרי לי בדיוק למה את ‏מתנהגת מוזר בזמן האחרון. אז עופי.״ הגיע הרגע שבו כל בחורה שפויה בדעתה תימלט על נפשה. תקבל את עצתו, תסתובב ותברח כל עוד רוחה בה.
אבל כבר התחלתי להשלים עם העובדה שאולי אני לא לגמרי שפויה, ושבכל מה שקשור לסטפן קווין,גם לא הכי חכמה. השפלתי מבט וסקרתי את האישה.
עיניה הפעורות אמרו לי שהנוכחות שלי לא מדליקה אותה, ובכל זאת היא המשיכה להתחכך בו. מרוצה ושמחה דלפו ממנה.
היא החזירה לי מבט כאילו הכירה אותי. כאילו זיהתה אותי. אבל אז נפל לי ‏האסימון זאת אותה ‏ג׳ינג׳ית מאתמול וזה הכאיב כמו מסמר בבטן שמישהו סובב.
אם הטעם שלו זה לחזור לזונות, אין לו מה לחפש אצלי.
ולא שאני רוצה אותו בכלל. שוב הבטתי בסטפן. עיניו האכילו אותי שקרים שהתפתיתי להאמין בהם, כאילו שאני האישה שאיתה הוא רוצה לשכב עכשיו. עיניו היו נקיות מכל הכתמים שהותירו בהן החיים וגרמו לי צמרמורת בכל הגוף. הקנאה. מפלצת ירוקה בלתי נסבלת. מוצצת את ממני שהיא הרגשתי שאריות ההיגיון. הייתי חייבת להגיב, גם אם לא יכולתי בשום אופן להסביר מה בכלל אני עושה שם. ״רצית שאתפוס אתכם," אמרתי בשקט, וקולי כמעט לא רעד. הוא עדיין המשיך בתנועה, יד אחת חופרת במותנה כשהוא מפמפם חזק בתוכה. שולחן עץ האלון הכבד נע והתחכך ברצפת השיש. היא עצמה את עיניה וגנחה. הוא לא כיבד אותי בתשובה. ״אתה חולה נפש,״ הוספתי ועזבתי את הדלת. עדיין עמדתי על המשמר, אבל הנונשלנטיות המעושה שלי חילחלה לתוכי, מעניקה לי אומץ. "אולי אני חולה נפש,טיילור. אבל את מתה שאני יזיין אותך ככה" אמר בביטחון.
"היית מת. אני בחיים לא ‏אתן לך לגעת בי" אמרתי. אפילו שהגוף שלי מגיב אחרת לגמרי.
"עוד נראה בקשר לזה" הוא חייך חיוך זדוני והמשיך לזיין את ‏הג׳ינג׳ית.
התקדמתי אל שולחנו כאילו זה לא מזיז לי שהוא מזיין עליו מישהי עכשיו והנחתי את כל התיקיות אליו.
הסתובבתי והתרחקתי בלי לטרוח לסגור את הדלת מאחורי.
חתיכת חרא,אני לא מאמינה שראיתי אותו מזיין מישהי עכשיו מול העיניים שלי והוא עוד רצה שאני ‏תפוס אותם.
איכס בא לי להקיא עכשיו.
הגעתי למשרדי בציפייה שהוא יבוא אחריי, יסובב אותי, יעצור אותי. כמו כל גבר ‏שפוי בעולם הזה ולמשוך בזרועותיי ולוודא שאני מקשיבה לו, מצייתת לו, נענית לו. אבל סטפן היה אנוכי שחשב רק על עצמו. הוא נהנה לדחוף אותי, אבל לא נתן לי ממש ליפול. התנעתי את גוש המתכת המשתעל שלי, מביטה המשרדי, בולעת את הדופק המוטרף שלי, ורואה שדנה עדיין כאן.
"מה קרה?" שאלה בלחץ.
היא תפסה בכתפיי ‏וניסתה להעיר אותי מהלם שלי.
הבטתי בה ואמרתי,"סטפן מזיין מישהי במשרד שלו ממש עכשיו" עיניה של דנה נפערו והיא שמה את כפות ידייה על פיה.
"כאילו עכשיו,עכשיו? אני חייבת לראות את זה!" היא צווחה ועברה על פניי במהירות.
רצתי אחרייה בשביל לעצור אותה אך בדיוק הבחורה ‏הג׳ינג׳ית יצאה משרדו של סטפן כשהיא מסדרת את השמלת המיני שלה ומחייכת לעברי חיוך מרוצה.
זונה.
"זאת לא הבחורה ‏מהמועדון לפני יומיים?" לחשה לי דנה.
הנהנתי לה.
"גם אתמול היא הייתה בבית שלו" דנה הבטה בי במבט המום.
"‏אמאל׳ה איזה זונה היא" אמרה בכעס.
משכתי בכתפיי ונשארתי האדישה לגמרי כשראיתי את סטפן מסדר את ‏העניבה שלו, כשהוא מביט בי.
"זה החיים שלה ולא שלי" אמרתי בחיוך ואחזתי בידה של דנה.
"בואי נלך לאיזו ‏מסעדה טובה למטה" דנה הייתה מאוד מרוצה ‏מהאדישות שלי וחייכה אלי חיוך גדול.
"בואי,יפה שלי" ‏שנינו חלפנו על פניהם של ‏הג׳ינג׳ית וסטפן כשהוא בדיוק יצא מהמשרד.
"טיילור! לאיפה את חושבת את הולכת?!" צעק מאחורי סטפן אך אני המשכתי ללכת כאילו לא שמעתי אותו.
אני רואה שהוא כבר לא קורא לי מיס טיילור אך ורק טיילור.
‏שילך להזדין הוא והזונה שלו.
אני ודנה נכנסנו למעלית עם חיוך גדול על שפתינו כשראינו שסטפן נורא עצבני מהתגובה שלי.
‏מה חשבת שאני אבכה? ‏ואתחנן שתזיין אותי? אז תחשוב שוב חלאה.
דלתות המעלית נסגרו,בדיוק שאני ודנה ‏התפוצצנו מצחוק.
"פאק,כל הכבוד,מתוקה. תמשיכי ככה. אני מתה עלייך שאת אדישה לו" חייכתי והייתי ‏גאה בעצמי כל כך.
"זה מרגיש טוב"

איך היה הפרק?

המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרהWhere stories live. Discover now