המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרה

פרק 37

סטפן

"אתה הולך לבקר את אמא שלך עכשיו?" מארק שאל כשבדיוק לקחתי את הז'קט משענת הכיסא.
"כן"
"אתה רוצה שאני יבוא?" לבשתי את הז׳קט והתקדמנו לכיוון המעלית.
"בוא" הכנסתי את ידיי ‏לכיסים.
‏נכנסנו אל תוך המכונית ויצאנו לדרך.
אמא שלי לא יודעת שאני מגיע לבקר אותה היום, אני רק מקווה שהיא מרגישה טוב יותר מאתמול בערב.
אתמול היה לה התקף קל, אבל הכל היה תקין.
"איך אתה?" מארק שאל פתאום.
התמקדתי בדרך,פניתי שמואל ונכנסתי אל הכביש המהיר, "מה נראה לך?" עניתי.
"חרא. אתה נראה חרא" אני גם מרגיש חרא.
"זה עד עכשיו לא נתפס לי שמרי לא זוכרת אותנו" הוא המשיך.
הנהנתי,כי לא היה לי מה לענות לו על זה.
אני מנסה כמה שיותר לא לחשוב על זה שהיא לא זוכרת אותי, זה עדיין לא נתפס אבל אני חייב לחשוב על משהו שיגרום לה ‏להיזכר בנו.

נכנסתי אל שביל הגיש של הבית של אימי ועצרתי.
יצאנו מהמכונית, אך לפני שעליתי במדרגות הכניסה,ראיתי את המכונית של ג'ינה חונה לידי הבית גם כן.
מה היא עושה פה, לעזאזל?
פתחתי את הדלת הכניסה עם המפתח שלי, כשמארק מאחוריי.
קולות הגיעו מאזור הסלון.
"אז הוא באמת לא יודע, אה?" קולה הציפציף של ג׳ינה נשמע ברקע.
אני ומארק נעצרנו במקום,הזזתי את מבטי אליו וסימנתי לו עם האצבע להיות בשקט. ‏לא יודע למה עשיתי את זה,אבל הייתה לי הרגשה שאני צריך לשמוע את השיחה הזאת.
"לא. ואני מקווה מאוד שאת לא אמרת כלום" אימי אמרה וצחקה.
על מה הן צוחקות שם? אבל זה טוב לדעת שאמא שלי מרגישה יותר טו..
"שאת לא חולה? לא. ברור שלא סיפרתי לו כלום." ג׳ינה צחקה צחוק טיפה מרושע? או שדמיינתי את זה עכשיו?
"מצויין. אסור שסטפן יגלה את זה שאני לא באמת חולה בסרטן. אחרת זה ‏יהרוס את כל התוכנית שלי" מה היא אמרה עכשיו?!
הסתכלתי על מארק,פיו היה פעור וגם עיניו.
"שמעתי נכון עכשיו? אמא שלך לא באמת חולה?!" הוא לחש לי בעצבים.
ראיתי אש בעיניים.
אמא שלי ‏שיקרה לי בפנים בהמשך שנה שלמה?!
בגללה פגעתי במרי ושברתי לה את הלב.
אני לא מאמין שהיא עשתה לי את זה.
"‏מצטערת שאני אומרת לך את זה,גברת קווין. אבל הבן שלך כזה ‏תמים"
"כן הוא לפעמים עושה כאלה ‏טעויות. ‏אם לא הייתי ממציאה את המחלה הזאת,הוא היה בטוח מתחתן עם המזכירה הזונה הזאת שלו."
פאק. אני לא מאמין שהיא באמת עשתה לי את זה!
נכנסתי אל הסלון עצבני רצח וראיתי רק שחור בעיניים.
ג'ינה ‏התעסקה עם הציפורניים שלה ואמא שלי ‏שותה מהתה שלה.
אימי הרימה את עיניה לעברי,הן נפערו והיא נכנסה ‏לפאניקה שכמעט גרמה לתה שלה ‏לשפך עליה.
"סטפן, יקירי. מה אתה עושה פה?" היא קמה מהספה במהירות, כשג'ינה רק עכשיו קלטת שאני בחדר.
גם היא קמה וכל החיוך שלה נמחק מפניה.
בת זונה אחת, היא עוד תשלם על כל החרא שהיא עשתה לי ‏בהמשך השנה הזאת.
"‏תשתקי!" אמרתי בשיניים חשוקות ולסת נעולה.
"סטפ...."
"אמרתי. תשתקי! אם אני לא ברור לך מספיק!" שאגתי.
אימי נתריעה לאחור כשכל גופה רועד מפחד.
היא באמת צריכה לפחד עכשיו, היא גרמה לי לחשוב שהיא חולה ושאני יצאתי חרא אליה באותו הערב.
הערב שאמרתי למרי בפעם הראשונה שאני אוהב אותה!
היא גרמה לי ‏להתייחס למרי כמו חרא, רק בגלל שהיא שיקרה לי שהיא חולה והיא הולכת למות!!
"‏סטפן זה לא מה שאתה חושב" קולה הרועד של ג'ינה נשמע לידי.
תפסתי בסנטרה בחוזקה, קירבתי אותה אל פניי ‏במהירות עד שסנטימטר מפריד בינינו.
"זה לא מה שאני חושב, ג'ינה?! באמת זה מה שיש לך לומר לי עכשיו?! ‏תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב. את ואני גמרנו לא היה שום חתונה. וכדאי לך מאוד שאני לא אראה שוב את הפנים שלך, כי אם כן את תצטערי על זה מאוד" נהמתי.
ג'ינה רעדה תחת ידי ו‏דמעות ירדו מעיניה.
תמשיכי לבכות זונה אחת,יש לך מזל שאני לא מרביץ לנשים.
עייפתי אותה על הרצפה כאילו ‏החזקתי עכשיו משהו דוחה.
‏מה שכנראה נכון.
"סטפן! מה אתה עושה?!" אימי מהירה אל ג'ינה.
‏המראה זה פשוט יגעיל אותי.
האישה שהייתה הכי קרובה אליי בעולם, אמא שלי בגדה באמון שלי.
זה פשוט לא נתפס.
"‏אתה לא יכול לבטל את החתונה ככה!!" היא צרחה.
יש לה עוד חוצפה לצרוח עליי?!
"אני יכול ועוד כך! תזכרי את היום הזה טוב, טוב, אמא. כי את לא תראי עוד דולר אחד ממני! ‏בזכותי את הגעת ‏לאן שהגעת היום ועכשיו אני אקח את זה ממך! לא מגיע לך כלום בעולם הזה! ‏את חתיכת שקרנית!!" פאק! רציתי להטיח את האגרופים שלי במשהו מרוב שהייתי עצבני עכשיו.
מארק תפס בזרועי וניסה למשוך אותי משם.
"סטפן, ‏כדאי שנלך מפה לפני שתעשה משהו שתצטער עליו" הוא לחש באוזני.
נתתי לו להוביל אותי אל דלת הכניסה אך עדיין לא הורדתי את עיניי מאישה שחשבתי שהיא אמא שלי.
אני לא מאמין שנתתי לה לעבוד אלי ככה.
שנה שלמה של סבל עברתי והיא לא חשבה אפילו לשאול מה הבן שלה באמת רוצה.
‏פשוט לא אכפת לה משום דבר חוץ ‏מעצמה ומכסף.