המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרה

פרק 32

מרי

סטפן היה ממש מוזר ‏בימים האחרונים,בכל פעם שהוא היה בא אלי הבית היינו רק מזדיינים ואז הוא היה צריך ללכת לאיפשהו.
‏התחלתי ל‏הרגש שבזמן האחרון כאילו אני כבר לא החברה שלו אלה כבר יותר כמו זונה שלו וזה התחיל ממש כואב לי.
אני לא מבינה מה קרה אבל מאז שהוא חזר מאמא שלו ‏הוא התרחק ממני מאוד.
‏בכל פעם ששאלתי אותו מה קרה ואם הוא יכול לדבר איתי הגיע אליו הודעה בטלפון והוא פשוט אמר לי שהוא עסוק או שהוא נפנף אותי כאילו הייתי כלום בשבילו.
"‏אתה צריך ממני עוד משהו ,מר קווין"
"לא,מיס טיילור. את יכולה לחזור למשרד שלך" הוא ענה בקרירות ולא העיז להרים את עיניו משולחנו.
דמעות עמדו בעיניי,הרגשתי כמו טיפשה שעמדתי שם ‏וחיכיתי שהוא יגיד לי שהכל היה בצחוק והוא לא התכוון לדבר אליי ‏בקרירות כזאת,אבל זה לא קרה.
יצאתי ממשרדו כשדמעות התחילו לרדת מעיניי ונכנסתי למשרדי.
התפרקתי לכמה דקות ארוכות עד שנשמעו דפיקות על הדלת,ניגבתי את עיניי במהירות. "כן" הדלת נפתחה ודנה נכנסה פנימה.
"מה קרה,מותק? למה את בוכה?" דנה התיישבה לידי ותפסה בידיי.
אתמול היה יום הולדתה 24 של דנה. חגגנו לה אתמול במסעדה אפילו שהרגשתי כמו חברה גרועה,אחרי עוד ‏התייחסות מגעילה מסטפן. הייתי מאוד האגרסיבית ולא נעימה אלי ולרוס אפילו שהיא סוף סוף הגיעה מחוייכת באמת. אני מתארת לעצמי שעבר עליה יום נפלא לפני שאני הרסתי לה הכל.
אך בכל זאת היא באה כמו חברה טובה לבדוק מה איתי.
"אני לא יודעת מה עובר על סטפן. הוא ‏מתנהג אליי ממש מגעיל וכל פעם שהוא בא לדירה שלי הוא רק מזיין אותי והולך כאילו אני איזו זונה שלו" אמרתי ודמעות חדשות הופיעו בעיניי.
"אני כל כך ‏מצטערת,מתוקה שלי. אני באמת לא יודעת מה להגיד לך על זה. חוץ מזה שהוא ‏מתנהג כמו בן זונה" היא ליטפה את גביה וניסתה ‏לעודד אותי,אבל זה גרם לי לבכות יותר.
היום הזה לא יכול להיות יותר גרוע?
אני באמת לא מבינה מה עשיתי עכשיו לא בסדר.
היינו כל כך שמחים לפני כמה ימים ופתאום הכל נעלם פשוט ככה?
לא יכול להיות שבאמת כבר ‏נמאס לו ממני?
נכון?
"הכל יהיה בסדר,מותק. אולי עובר עליו משהו והוא צריך קצת שקט,זה הכל" אולי היא באמת צודקת אני פשוט צריכה לתת לו טיפה מרחב וזהו.
הטלפון שלי התחיל פתאום לצלצל ‏והבהיל אותי ואת דנה.
שלפתי אותו מהכיס,הסתכלתי על הצג וכל עולמי קפא במקום מיד.
למה הוא מתקשר אליי?
רק לא הם שוב,בבקשה.
איך הוא בכלל יודע את המספר טלפון שלי.
"מה קרה? למה את נראית כאילו מישהו מת?! מרי?" דנה ניערה אותי ‏והחזירה אותי להסתכל אליה.
"דנ-ה זה הו-א" הרמתי את הטלפון לכיוון של דנה בשביל שהיא תוכל להראות את המספר על הצג.
עיניה נפערו כשהיא הבינה במי מדובר. "למה ‏לעזאזל הוא התקשר אלייך?!" היא שאלה ‏בבהלה.
בלעתי את הגוש הגדול שהיה בגרוני וניסיתי לנשום עמוק.
גופי התחיל לרעוד,הנשמות שלי הפכו להיות כבדות יותר והתחלתי לראות מטושטש. "מרי! מ-רי!" צעקה דנה וזה הדבר האחרון ששמעתי לפני ‏שהתעלפתי.