סטפן
"אתה הולך לבקר את אמא שלך?" שאל מארק
"כן"
"אתה רוצה שאני יבוא?" לבשתי את הז׳קט שלי והתקדמנו לכיוון המעלית.
"בוא אם אתה רוצה" הכנסתי את ידיי לכיסים.
נכנסנו אל תוך המכונית ויצאנו לדרך.
אמא שלי לא יודעת שאני מגיע לבקר אותה היום, התקשרתי כמה פעמים אבל הטלפון היה לא זמין ואני דואג ,אני רק מקווה שהיא מרגישה טוב יותר מאתמול בערב.
אתמול היה לה התקף קל, אבל הכל היה תקין.
"איך אתה?" מארק שאל פתאום.
התמקדתי בדרך,פניתי שמואלה ונכנסתי אל הכביש המהיר, "מה נראה לך?" עניתי.
"חרא. אתה נראה חרא" הוא ענה.
אני גם מרגיש חרא.
"זה עד עכשיו לא נתפס לי שמירי לא זוכרת אותנו" הוא ממשיך.
הנהנתי,כי לא היה לי מה לענות לו על זה.
אני מנסה כמה שיותר לא לחשוב על זה שהיא לא זוכרת אותי, זה עדיין לא נתפס אבל אני חייב לחשוב על משהו שיגרום לה להיזכר בנו.
נכנסתי אל שביל הגישה אל הבית של אמא שלי .
יצאנו מהמכונית, אך לפני שעליתי במדרגות הכניסה,ראיתי את המכונית של ג'ינה חונה בחנייה של הבית .
מה היא עושה פה, לעזאזל?
פתחתי את הדלת הכניסה עם המפתח שלי, כשמארק מאחוריי.
קולות הגיעו מאזור הסלון.
"אז הוא באמת לא יודע, אה?" קולה הציפציף של ג׳ינה נשמע ברקע.
אני ומארק נעצרנו במקום,הזזתי את מבטי אליו וסימנתי לו עם האצבע להיות בשקט. לא יודע למה עשיתי את זה,אבל הייתה לי הרגשה שאני צריך לשמוע את השיחה הזאת.
"לא. ואני מקווה מאוד שאת לא אמרת כלום" ענתה אמא וצחקה.
על מה הן צוחקות שם? אבל זה טוב לדעת שאמא שלי מרגישה יותר טוב.
"שאת לא באמת חולה? ברור שלא סיפרתי לו כלום." ג׳ינה צחקה צחוק טיפה מרושע? או שדמיינתי את זה עכשיו?
"מצויין. אסור שסטפן יגלה את זה שאני לא באמת חולה בסרטן. אחרת זה יהרוס את כל התוכנית שלנו" היא אומרת בלעג.
מה היא אמרה עכשיו?!
הסתכלתי על מארק,פיו היה פעור וגם עיניו.
"שמעתי נכון עכשיו? אמא שלך לא באמת חולה?!" הוא לחש לי בעצבים.
ראיתי אש בעיניים.
אמא שלי שיקרה לי בפנים במשך שנה שלמה?!
בגללה פגעתי במירי ושברתי לה את הלב.
YOU ARE READING
המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרה
Romansמרי היא בחורה צעירה בת 21,עובדת בתור מזכירה כבר שנתיים והיא שונאת את הבוס שלה מכל ליבה. סטפן קווין. הוא תמיד רשע אליה מתייחס אליה כאילו היא ילדה קטנה שהוא לא חייב לה משהו. יום אחד היא החליטה שהגיע הזמן לנקום בו. היא רוצה להיות הבחורה הראשונה...
