Soulmates 2✨

פרק 12

יום שלישי.
נקודת מבט גונגקוק:
״זה בשבילך״ ארט הנחית על השולחן שלי כוס קפה ענקית ״הבן זוג שלך שלח לך״.
הרמתי גבה ״טאהיונג?״
ארט הביט בי בבלבול ״יש לך שניים?״
״מה? לא!״ נבהלתי ״מאיפה הבאת את זה?״
״את הקפה או את הרעיון שיש לך שני בני זוג?״  הוא נראה רציני להחריד ולא ידעתי אם הוא באמת רציני או שחקן מצוין.
״את המשפט השני״ שתיתי לגימה ענקית מהקפה רק כדי לוודא שאני ער.
״למה שתשאל לשמו של הבן זוג שלך אם יש לך רק אחד?״
התייאשתי מהשיחה הזאת ״אתה מטומטם״ סיכמתי.
״תנסח את עצמך בצורה ברורה יותר״ הוא משך בכתפיו ״בכל מקרה הוא שלח מישהו שיקנה לך והמישהו הזה עצר אותי במסדרון״.
ירקתי בבהלה את שאריות הקפה שהיו לי בפה.
״אתה לא נורמלי״ צעקתי עליו ״מאיפה אתה יודע שזה מטאהיונג?״
״אתה חושב שמישהו ניסה להרעיל אותך?״ הוא שילב ידיים.
״אני לא יודע״ נאנחתי ״אבל היו מקרים״.
״זה אזור מוגן ״ הוא נפנף בבטלה בידיו ואז שילב אותם שוב ״פשוט תשלח לו הודעה על זה״.
״טאהיונג תמיד חופר לי על כמה זה לא בריא לשתות הרבה קפה״ אמרתי ״ושתיתי אחד בבוקר״.
״אולי הוא חשב שאתה עייף או משהו״ הוא הצביע על המצלמה שבתקרה ״אולי הוא ראה אותך המצלמות מפהק״.
״אני לא חושב שמשעמם לו עד כדי כך״ קמתי מהכיסא וזרקתי את הקפה לפח ״וזה די קריפי האמת״.
״שיש לנו מצלמה במשרד?״
הבטתי בו בבלבול ״הכל בסדר איתך? יש לך שאלות ממש מוזרות״.
הוא משך בכתפיו , תגובה קלאסית של ארט.
״התכוונתי שזה קריפי אם הוא מסתכל עליי במצלמות״.
ארט קרץ למצלמה, גורם לי לדפוק את ידי במצחי בתסכול.

״אני אלך להביא את הטפסים האלה למנהל״ ארט לקח ערימה די נכבדת בידיו ״השולחן שלי נראה כמו מזבלה״.
צחקתי והוא הלך.
צל נחת על שולחני לפתע.
״חזרת כזה מהר?״ הרמתי את עיניי בחיוך משועשע שהתחלף מהרה למבט מבועת.
״איך נכנסת?״ זינקתי מהכיסא ״מה מה המה מה אתה עושה פה?״
הבחור הגבוה חייך והתיישב על הכיסא שמולי, משלב את ידיו עם חיוך קריפי.
״מישהו גאון אמר פעם שלפגוע במישהו מפורסם יגרום לי להרוויח מלא כסף״.
פסעתי אחורה בחרדה ״מה אתה רוצה ממני?״
״שום דבר מיוחד״ עיניו הצטמצמו ״רק תביא לי חצי מליון דולר״.
פערתי עיניים ״זה מלא כסף! מאיפה אתה חושב שיש לי כמות כזאת?״
״הבן זוג שלך מיליונר לא?״
״מה זה קשור? אני לא יכול פשוט לקחת כל כך הרבה כסף! אתה לא נורמלי! תצא מפה!! האבטחה בדרך״.
דיברתי מהר, בעיקר כדי להרגיע את עצמי..
הוא שתק וחיוכו התרחב.
ארט נכנס לפתע לחדר ״לא ידעתי שעושים פה פגישות״ הוא תהה.
ניסיתי לנשום כרגיל אבל הבחור שמולי המשיך לשתוק.
ארט התיישב על הכיסא שלו ושקע מהר במסך שמולו.
משהו כאן הרגיש לי מזויף.
אבל מאוד.
אין סיכוי שהבחור היה מצליח להיכנס אל הבנין, ואז למצוא את חדר העבודה שלי במהירות!.
התיישבתי שוב בכיסא ״תצא מפה בבקשה״ הצבעתי לכיוון הדלת.
קול נפילה הסיט את תשומת ליבי, ראשו של ארט נחת על השולחן והיה נראה שהוא שקוע בשינה עמוקה.
הבחור הביט בי וארט חליפות בבלבול.
דלת המשרד נפתחה שוב.
מראה לי פנים שניסיתי לשכוח במשך שלוש שנים.