Soulmates 2✨

פרק 20

מרגישה גאה שאני מעלה עוד פרק חחחחח

והפעם-
נקודת מבט טאהיונג:

גונגקוק ישן בזמן שאני קמתי להכין את ארוחת הבוקר.
ישנתי בסלון הלילה כי א, לא ידעתי מה טיב היחסים כרגע בינינו וב, הוא היה פצוע והנחתי שיהיה לו יותר נוח אם הוא יוכל לזוז בחופשיות במיטה.
הוצאתי כמה ביצים לחביתה וחתכתי סלט.
אתמול בערב גונגקוק גרם לי להתקף חרדה קטן.
נבהלתי מאוד כשראיתי אותו במצב הזה.
לא ידעתי ממש איך לגעת בו אחרי כל מה שהוא עבר. היה נראה לי שהוא מפוחד מאוד ובגדול איבד חשק לחיות.
יכולתי להבין את המצב שלו אבל כאב לי הלב בכל פעם שראיתי את המבט הכבוי בעיניים שלו.
החלטתי לא לוותר לו בעניין האוכל, אני אכריח אותו לקבל טיפול אם צריך.
אני מודאג מאוד מהמצב שלו, במיוחד אחרי שראיתי את הגוף החבול שלו במקלחת.
הוא חשב שלא שמתי לב לזה שהוא בכה, אבל שמתי לב, ובכיתי ביחד איתו.
אחרי שקצצתי ירקות, הערמתי חביתות על הצלחת וסידרתי את הלחמניות שקניתי הבוקר, ניגשתי להעיר אותו.
הוא ישן באותה תנוחה של אתמול.
השיער שלו, שארך מעט, היה מפוזר על פניו וידיו חיבקו את הכרית שלצד ראשו.
ליטפתי את שיערו וקראתי בשמו בקול רך.
הוא התעורר לאחר כמה דקות, עיניו מצומצמות מהשינה הארוכה.
״בוקר טוב״ חייכתי אליו.
הוא מלמל ״בוקר טוב״ חזרה בקול שקט.
״הכנתי ארוחת בוקר״ אמרתי.
מבטו הפך לדרוך בשניה ויכולתי לשמוע את הקולות שרצו לו בראש.
״בוא,המים בדיוק רתחו״ תפסתי בידו כדי לעזור לו להתיישב אבל הוא לא הראה נכונות לכך.
״אני לא ממש רעב״ קולו היה מהוסס ובעיניו היפות שרר פחד ״אני אוכל מאוחר יותר״.
״השעה 11 בבוקר, קוק, הארוחה הבאה היא צהריים כבר״.
הוא בלע את רוקו.
המשכתי להביט בו בשקט בזמן שראיתי את המבט החושב על פניו.
״אני עייף״ הוא מלמל.
״אתה חייב לאכול, בייב, הגוף שלך חלש מאוד״.
הוא לא ענה הפעם ורק חזר לתנוחה הקודמת שהיה בה, כנראה החליט להפסיק לשחק שהוא בסדר.
״אתה רוצה לאכול כאן? אני אביא לך את האוכל?״
הוא לא ענה ולקחתי את זה ככן.
עיניו נפערו כשחזרתי לחדר.
״אני לא יכול לאכול את כל זה״ הוא אמר ״זה מלא״.
״יש פה רק לחמניה אחת, חביתה וקצת סלט״ אמרתי ״זה ארוחה בגודל מאוד סביר ואפילו די קטנה״.
הוא בלע את רוקו שוב.
המשכתי להביט בו, אני אנצח בסוף , אני יודע את זה.

גונגקוק לא הסכים לאכול.

גם לא את ארוחת הצהריים וגם לא את ארוחת הערב.
גם לא את ארוחת הבוקר שלמחרת.
וכשנכנסתי לחדר בשתיים בצהריים בהחלטיות שאני לא מוותר לו הפעם, קפאתי בכניסה.

הוא ישב על המיטה, פניו חיוורות כמו הקיר שמאחוריו, ידו אוחזת בחתיכת זכוכית גדולה וזרועו מלאה בחתכים אדומים.
ניגשתי אליו במהירות והוצאתי את הזכוכית מידו.
הוא לא התנגד.
״אתה״ מלמלתי ״אלוהים.... אתה...... גונגקוק״ לא הצלחתי לדבר בכלל.
הוא חתך את עצמו!!
הוא פאקינג חתך את עצמו!!!
אלוהים.......
החתכים לא היו עמוקים, זה היה רק סריטות שטחיות שהנחתי שיעלמו תוך שבועיים אבל זה היה נורא.
עצם העובדה שהוא פגע בעצמו.
כעסתי.
אני יודע שלא הייתי צריך ואני יודע שזה לא הזמן לכעוס על דבר כזה, אבל כעסתי.
לא רק עליו.
כעסתי על כל העולם באותו הרגע.
ניסיתי למקד את מחשבותיי ואולי לעדן קצת את המבט שלי כשחזרתי להביט בגונגקוק.
כי הוא בן הזוג שלי, והוא צריך תמיכה כרגע.
ניקיתי את החתכים במטלית רטובה ואז חיטאתי את הפצעים וחבשתי את ידו.