Soulmates 2✨

פרק 24

נקודת מבט טאהיונג:
כלל שהתקרבתי אליו יותר שמתי לב לכמה הוא השתנה.
הוא באמת נראה רזה יותר, אבל באופן מפתיע, בריא.
הוא לבש חולצת טריקו קצרה שישבה בול על גופו ומכנס גינס ארוך.
הופתעתי מכך.
גונגקוק היה בחור של ללבוש כמה שיותר רחב, ולא שהוא לא היה נראה יפה בזה, הוא היה יפה תמיד, אבל החולצה הזאת החמיאה לו ברמות.
על ידו השמאלית היו קעקועים די גדולים והשתדלתי לא לפעור עיניים בתדהמה כשכבר עמדתי קרוב אליו.
זה היה מסוג הרגעים המביכים האלה שאתה לא יודע מה לעשות בהם.
לא ראיתי אותו שנתיים. מה אני אמור לעשות? לחבק אותו? ללחוץ לו את היד? מה לעזזאל עושים בכלל כשנפגשים עם ה..... אקס(?) שלך...?

היה נראה שהוא מבולבל גם.
״היי״ הוא אמר לבסוף.
״היי״ השבתי.
ואז ניסיתי לגרד את שאריות הביטחון העצמי שלי מהרצפה והחוויתי בידי לכיוון השולחן ״נשב?״
הוא חייך.
התיישבנו אחד מול השני.
הוא נשך את שפתיו לפני שהרים את עיניו והביט בי.
״אז.. קעקועים,גונגקוק? ״ הצבעתי לעבור ידו, מורח חיוך על פניי.
הוא הסמיק ״כן ... אמממ... עשיתי אחד ודי התמכרתי אליהם״.
״מתמכרים לקעקועים?״
״בטח! אני מתכנן לעשות שרוול״.
״ברצינות?״
״כן, אני חושב שזה יהיה מגניב״ הוא חייך.
״זה יהיה״ הסכמתי.

ואז התחילה השתיקה המביכה שממנה חששתי כל היום.
כל אחד מאיתנו קרא את התפריטים בעיון רב מעבר למה שהיה הגיוני וכשהמלצר הופיע לידנו , נשמתי בהקלה.

״היי לכם, ערב טוב, מה תרצו להזמין?״
״אני אשמח למקיאטו עם תוספת סוכר בצד בבקשה״ אמרתי ואז סקרתי את התפריט שוב ״וריזוטו פטריות בבקשה״.
״בטח״ המלצר רשם במחברתו ואז פנה לגונגקוק ״מה איתך?״
״קפוצ'ינו גדול בבקשה״ גונגקוק חייך באדיבות.
״משהו לאכול?״
״בינתיים לא, תודה״.
רציתי לשאול אותו כל כך איך התקדם כל העניין עם האכילה שלו. אם הוא מטופל ובעיקר אם הוא בסדר.
אבל לא היה לי נראה נכון להעלות את הנושא הזה אז בחרתי לשתוק.
״מקיאטו?״ גונגקוק פרץ בצחוק לאחר שהמלצר הלך ״ממתי אתה שותה קפה ועוד מבין שיש סוגים?״
״אאוץ, נעלבתי. שתדע שהתחלתי לשתות סוגי קפה לא מזמן וזה סוג של ממכר.״
״ודווקא מקיאטו?״
״אז מה עדיף? אספרסו? זה מר ומגעיל״.
הוא צחק ״קפוצ'ינו זה הבחירה הטובה ביותר בעיניי״.
חייכתי.
חיוכו ירד לאט מפניו.
״אתה האמת שהופתעתי שהגבת לי בכלל ״הוא הודה ונראה די נבוך.
״הופתעתי ששלחת הודעה״ אמרתי בשקט.
הוא נשך את שפתיו.
״היו בינינו כמה דברים לא פתורים״ הוא הרים אליי את עיניו ״וכשראיתי שגימין צירף את המספר שלך לקבוצה, חשבתי שזה יהיה נכון לדבר עליהם״.
שתקתי.
אני לא ממש ידעתי מה לומר והחלטתי לתת לו להוביל את השיחה הזאת.

״אני חושב ש..״ הוא פתח ״כאילו...״ ראיתי את ההיסוס והמבוכה בעיניו ונאנחתי.
״גונגקוק, פשוט תאמר את זה, אני לא אנשך אותך.״
הוא הסמיק ״אתה חושב שזה מוזר שאנחנו נפגשים?״
״מה?״ הופתעתי מהשאלה.
״זה מוזר? אני מתכוון.. זה מוזר ששלחתי לך הודעה?״
״לא״ השבתי לאט, עדיין לא בטוח מה הכיוון שלו ״כמו שאמרת, היו בינינו דברים לא פתורים״.
הוא הנהן ״כן, פשוט, אני פשוט, אני תכננתי בדיוק מה לומר לך ועכשיו אני לא מצליח לחשוב על כלום״.
חייכתי אליו ״זה בסדר״.
״זה לא יהיה נחמד אם באת לפה במיוחד בשביל לא לנהל את השיחה שרצית״.
״אתה לא השתנת ממש אה?״ גיכחתי.
״למה אתה מתכוון?״
״למה אתה ממשיך להתנצל כל הזמן?״
״טוב, כי גררתי אותך לפה ועכשיו הראש שלי בבלאגן ואני לא יודע על מה רציתי לדבר״.
״לא גררת אותי. באתי כי רציתי לראות אותך״.
עיניו גדלו קצת, מה שגרם לי לגחך ״למה אתה מופתע?״
״אתה יודע, הפעם האחרונה שראינו אחד את השני לא הייתה ממש מציאה גדולה״.
דקה ארוכה של שתיקה השתררה ושנינו כנראה שקענו למחשבות על אותו הלילה.
״רציתי לומר״ הוא נשם עמוק ״שאני כל כך מצטער על המשפט הזה״.
שתקתי.
רק הבטתי בעיניו בשקט.
״לא שנאתי אותך. כעסתי באותו רגע כי זה היה הדבר היחיד שחשבתי שיעזור לי, אבל אתה הצלת את החיים שלי.
נכון, זאת הייתה חוויה מזעזעת והמחלקה בבית חולים הפסיכיאטרי הייתה נוראית וסבלתי שם מלא אבל.. הנה אני היום״ הוא חייך חיוך קטן ״אני חיי״.
״אני שמח על זה״ נדתי בראשי ״אבל אתה בסדר?״
״למה אתה מתכוון?״
״טוב״ החוותי בידי מסביב ״לא הזמנת משהו לאכול״.
פניו הרצינו ״אני עובד תהליך. זה מורכב וההפרעת אכילה לא נעלמה לגמרי, אבל המצב שלי הרבה יותר טוב כרגע״.
״הפרעת אכילה?״
״מסתבר״ הוא גירד בקצה ראשו ״אני לא ממש הבנתי אבל מסתבר שאני סובל מזה מגיל צעיר, בעקבות כל הדברים שקרו״.
רציתי לחבק אותו אבל ידעתי שזה יהיה נכון יותר אם אשמור את הידיים לעצמי.
״אני שמח שאתה בסדר״ הייתי כנה , למרות שהוא לא נראה כזה בסדר.
המלצר התקרב אלינו והניח על השולחן את כוסות הקפה והמנה שלי ״תהנו״ הוא אמר והתרחק.
לקחתי לגימה מהמקיאטו ואז הוספתי כפית סוכר לבפנים.
״אז איך זה היה בדיוק?״ שאלתי.
״מה?״
״התקופה בבית חולים״.
הוא התכווץ ״די מזעזעת״.
המשכתי להביט בו בשקט.
״היו מכריחים אותי לאכול״ הוא קימט את אפו ״והיו הרבה מפגשים עם כל מיני אנשי מקצוע״.
״כמה זמן היית שם?״
״שמונה חודשים״ הוא מלמל.
זה נשמע לי כמו הרבה זמן אבל לא ידעתי להעריך אם זה נכון או לא.
״וההפרעת אכילה?״ שאלתי ״מה איתה?״
״אני נפגש מידי שבוע עם פסיכולוגית״ הוא אמר ״היא ממש נחמדה ודי עוזרת. כל פעם שיש לי שבוע קשה אני מדבר איתה והכל נהיה קל יותר״.
חייכתי חיוך ענק ״אני כל כך שמח לשמוע את זה״.

הוא חייך.

״אבל היא לא עברה לגמרי?״
״לא״ הוא מלמל.
הושטתי יד ולחצתי קלות על ידו שנחה על השולחן ״אתה תהיה בסדר״.
הוא הביט בי, נבוך.
״אז מה אתה עושה עכשיו?״ שאלתי.
״אני עובד בחדר כושר״ הוא נתן לגימה מהקפה שלו גם.
״מה?״ הצטערתי על זה שנראתי מופתע מדיי.
הוא צחק ״כולם מופתעים. אני עוזר להם בעיניי הפרסום והשיווק״.
״זה נשמע נחמד״ אמרתי.
״כן יש שם מכונת שתיה ממש שווה שאני יכול לקחת בחינם״.
צחקתי, כי ידעתי שהוא שונא שתיה מוגזת.

״מה איתך״? עיניו תפסו את עיניי שוב ״איך זה להיות איש עסקים מפורסם בגיל 23 בלבד?״
״לא רע״ הודיתי ״מתיש אבל בסך הכל מתגמל״.
״אני שמח בשבילך. תמיד רצית את זה״.
הנהנתי ״כן , זה היה חלום״.

הפעם השתיקה נהייתה נינוחה יותר.

בהמשך הערב דיברנו על שטויות והחלפנו סיפורים על דברים מענינים ומצחיקים שקרו בשנתיים שחלפו.
כשהשעה כבר נהייתה מאוחרת, יצאנו מהמסעדה אל אוויר הלילה הקריר.
גונגקוק תחב את ידיו בכיסי המעיל וחייך אליי ״נהנתי הערב״
״גם אני״ החזרתי לו חיוך ״היה נחמד לראות אותך״.
הבטתי בו למשך כשתי שניות ואז כרכתי את זרועותיי סביבו בחיבוק קליל.
״איך אתה חוזר?״ שאלתי.
״אני אזמין אובר״ הוא פתח את הטלפון ועצרתי אותו עם ידי.
״רוצה שאקפיץ אותך?״
״זאת לא טרחה?״
״ברור שלא״ אנו פשוט רוצה עוד כמה דקות איתך , רציתי לומר אבל לא אמרתי.
הוא חייך את החיוך הרך והממכר שלו ״בסדר, תודה״.
אז הוא נכנס לרכב שלי ואני הורדתי אותן היכן שביקש.
ולמרות כל החששות שלי, הערב הזה היה רחוק מלהיות אסון.
ש