Soulmates 2✨

פרק 27

אני מעלה פרק כי כתיבה משחררת אותי קצת מכל הלחץ עם מה שקורה🥲
מקווה לימים טובים יותר
בבקשה תשמרו על עצמכם❤️
ומי שרוצה לכתוב בפרטי מוזמן❤️❤️
חיבוק ענקי לכולם🫂🫂🫂🫂🫂

נקודת מבט גונגקוק:
כל פעם אחרי שאני עושה בדיקות דם יש לי איזה שהיא ציפיה שהם יהיו לא תקינות.
זה נשמע מוזר נכון?
תנו לי להסביר.
אני מרגיש שאם אני אראה שהתוצאות לא תקינות אני אדע שאני עדיין במשקל נמוך ובאיזה שהוא מקום זה ירגיע אותי שאני בסדר.
אני מתכוון, אם המשקל שלי עדיין נמוך ולא תקין אז זה בסדר לאכול, ואני יכול לאכול עוד קצת קלוריות במהלך היום.
נשמע מטומטם, זה המוח שלי מה לעשות.

היום היה לי יום רע.
כבר שפתחתי את העיניים ידעתי שהוא יהיה רע.
היה לי יום חופש וקמתי קצת מאוחר יותר, לא היה לי חשק לעשות משהו אז הייתי במיטה כל היום וגללתי בטיקטוק, ראיתי סרטונים ביוטיוב, שמעתי שירים ובגדול לא עשיתי כלום.
זאת הרגשה מחורבנת.
העפתי מבט שוב בתוצאות בדיקות הדם מאתמול.
הברזל שלי היה נמוך מאוד מה שאומר שאני צריך לקבל זריקות שוב ונקבעה לי פגישה עם רופא למחר.
חשבתי לאחרונה אולי לחזור לאישפוז לתקופה קצרה.
אני במצב יותר טוב, נכון , אבל אני עדיין ממשיך לרדת במשקל והמוח שלי נקרע בין שמחה על זה לבין תסכול מכך שהמצב שלי ממש גרוע.

החלטתי להתקשר לגימין, אולי הוא יהיה פנוי ונוכל לצאת לאנשהוא. הוא ענה בצלצול השני.
״היי״ הוא נשמע מתנשף ״מה קורה?״
״רצת?״ גיכחתי.
״חזרתי מאימון בדיוק״.
״אה, נחמד לך. רציתי לדעת אם אתה פנוי הערב״
״לא ממש. יש לי מלא סידורים לעשות והבית שלי בעיקרון ריק אז אני גם חייב קניות. בגדול תכננתי היום לקנות כל מיני דברים״.
״אה, אוקיי.״
״למה? הכל בסדר?״
״כן״ נשמתי נשימה עמוקה ״טוב, היה לי יום די מזעזע״.
״קרה משהו?״
״לא, לא, סתם הרגשה רעה״.
״גונגקוק אם משהו לא בסדר תגיד לי״.
״הכל טוב! פשוט חשבתי לצאת היום קצת להתאוורר״.
״אתה יכול לבוא איתי לסופר״ הציע גימין.
״זה בסדר, אני פשוט אלך לישון מוקדם היום״.
״אוקיי״ שמעתי משהו נופל ״תתקשר אליי אם אתה צריך משהו״.
״בסדר, תודה״.
״ביי בינתיים״.
״ביי״.
הוא ניתק ואני שמטתי את הטלפון על המיטה.
זה היה יום כל כך מיותר.
רציתי לישון כדי שהוא יגמר כבר אבל השעה הייתה מוקדמת מידי בשביל זה.
החלטתי לצאת להליכה, אולי זה יגרום לי להרגיש טוב יותר.
תחבתי אוזניות באוזניים ויצאתי החוצה.
מזג האוויר היה נעים, קריר מעט וזה עזר לי לצנן את כאב הראש הבלתי נסבל.
הלכתי כמעט שעה, לא שם לב לאן ורק מנקה את הראש שלי ממחשבות.
המוזיקה התנגדה באוזניי ונשמתי עמוק, מכניס אוויר קריר אל הריאות שלי.
הרחובות היו ריקים, מה שקצת הפתיע אותי אבל כשטיפות גשם קלות נחתו על ראשי הבנתי למה.
״ברצינות״ רטנתי, מסתובב ופונה לכיוון הבית.
קיוויתי שהגשם לא יתחזק,כי יש לי הרבה ללכת אבל לא היה נראה שמזג האוויר הולך להתחשב בי.
הטיפות הקלילות הפכו לגשם שוטף ורעם חזק הקפיץ אותי.
התחלתי לרוץ, אבל זה היה די קשה בהתחשב בעובדה שכולי ספוג מים והמדרכות חלקלקות.
מיתנתי את צעדיי כשהתחלתי לחוש בסחרחורת קלה, שיט אלוהים, לא עכשיו!!!!
התיישבתי על ספסל חום בהמשך הרחוב, מתנשף בכבדות ומנסה להסדיר את הנשימה שלי.
הידיים שלי התחילו לרעוד ולא ידעתי גם זה מקור או כי אני נכנס להתקף חרדה.
ניסיתי לנשום שוב.
הבטתי מסביב והתחלתי לספור בעיניים דברים עגולים מסביבי, לספור את העצים, ולהקשיב לטיפטוף של הטיפות.
הצלחתי להירגע לבסוף וכשהרגשתי שאני מסוגל לקום אז המשכתי ללכת.
הגשם הפך לחזק יותר והמכוניות שנסעו מסביבי התיזו עליי מים בלי סוף.
כבר רעדתי ולא הצלחתי לנשום כרגיל, הפעם מקור.
עוד חיסרון באנרוקסיה שלי זה שתמיד אבל תמיד קר לי. זה לא פשוט, במיוחד בימי בחורף הקרים שאני נאלץ לשים מלא שכבות כדי לא לקפוא וכדי להיות מסוגל לתפקד.
התחלתי ללכת מהר יותר, הרוח שורקת באוזניי ומכאיבה לי וגשם שלא מפסיק נוקש על גופי.
צפירת מכונית גרמה לי להסב את מבטי על הכביש.
רכב שחור התקרב לעברי והחלון ירד לאט.
זה היה טאהיונג.
״מה אתה עושה בחוץ במזג אוויר כזה?״ קולו הנוזף היה מנחם וחמים וגרם לי לחייך במבוכה ״לא חשבתי שיהיה ככה כשיצאתי מהבית״.
״כנס״ הוא אמר.
״לא צריך״ ניסיתי לסרב ״אני לא גר רחוק אני אלך ברגל״.
״מזג האוויר רק נהיה חמור יותר, כנס, אתה נראה לא טוב״.
הנחתי שנראתי כפי שהרגשתי מה שאומר שאני לא נראה טוב בכלל.
נכנעתי ופתחתי את דלת הרכב.
״אני ארטיב לך את הרכב״ אמרתי.
הוא משך בכתפיו ״זה בסדר״.
נכנסתי, חוגר את עצמי.
עכשיו, כשישבתי ברכב והנחתי את ידיי כנגד החימום שפעל, הבנתי כמה מותש אני. הרגשתי מסוחרר וחלש, כנראה הרעיון של ההליכה אחרי כמה ימים של אכילה לא מסודרת, לא היה כזה טוב.
״אתה בסדר?״ טאהיונג שאל כשעצרנו ברמזור ״אתה מאוד חיוור״.
״כן״ עניתי חלושות , הרגשתי זוועה.
״אתה רוצה שאקח אותך לבית החולים? אתה נראה מותש מאוד״.
״סתם עייפות״ ניסיתי לגחך אבל יצא לי רק קול מוזר מהפה ״תוכל להוריד אותי בבית? זה שלוש רחובות מפה״.
״בסדר״ הוא אמר.
אבל בפניה הבאה הוא פנה שמאלה במקום ימינה.
״לאן אתה הולך?״ הרגשתי את הקול שלו נחלש ממילה למילה ״אני בכיוון השני״.
״אני מסיע אותך לבית החולים״.
״למה? אמרתי לך שאני בסדר״.
״אתה נראה נורא. אני לא מוכן לקחת סיכונים״.
לא היה לי כוח להתווכח איתו, הרגשתי רע מאוד.

לאחר כעשרים דקות של נסיעה בדממה מוחלטת , כשרק הרדיו מתנגן בקול חלש, הוא חנה בחניית בית החולים.
הוא קפץ מהרכב.
ניסיתי לגרור את עצמי החוצה אבל הידיים שלי היו כבדות מידי.
הוא פתח בשבילי את הדלת ותפס בידי ״בזהירות, גונגקוק״.
הודיתי לו בלי קול והוא כרך את ידו סביב מותניי, תומך בי בדרך לכניסה.
הייתי מטושטש מאוד, רק רציתי לשבת ולנוח , לא היה לי כוח לסחוב את עצמי בכלל.

היה משהו מנחם בכך שידו נחה על ברכי.
הרגשתי מוגן למרות שבקושי הצלחתי לראות מה קורה סביבי.
חלק ממני היה מובך מהסיטואציה , הוא מצא אותי בגשם, רטוב ורועד מקור והוא עוזר לי למרות שהייתי כל כך רע אליו לפני שנתיים.
אני מרגיש חרטה ענקית על כל מה שקרה בינינו.
בעיקר על כך שגרמתי לו להרגיש רע כל כך בעקבות המצב שלי. אני יודע שאי אפשר להחזיר את מה שהיה, אני לא יכול למחוק את העבר ולהתחיל מחדש כאילו לא קרה כלום. רציתי להיות איתו, אני בטוח בזה, אבל באותו הזמן בטוח שזה לא יהיה נכון.
הרי מה הסיכויים שאני אצא עם מישהו מגיל16 עד שאמות?
וגם, לטאהיונג מגיע הרבה הרבה יותר.
מישהו בלי בעיות וצלקות מהעבר.
הרגשתי כאב חד ביד והנחתי שמחברים אותי לאינפוזיה.
אחרי כעשר דקות הראייה שלי התבהרה.
חוץ מכאב שרירים וחולשה קלה הרגשתי בסדר יותר.
מעיל חם היה כרוך סביב פלג גופי העליון.
הרמתי את מבטי אל טאהיונג, שעמד ודיבר עם אחד הרופאים.
הם חשו במבטי והסתובבו אליי.
״איך אתה מרגיש, גונגקוק?״ הרופא התיישב על כסא לבן ממולי.
״בסדר, תודה״.
הוא חייך ״אני אעבור איתך על המצב, בסדר?״
הנהנתי.
״עברנו על תוצאות בדיקות הדם שלך ועל התיק הרפואי שלך. המצב שלך הדרדר מאז האישפוז האחרון״.
נשכתי את שפתיי ״כמה הדרדר?״
״ברמה שאם לא תעלה בזמן הקרוב כחמש קילו נוספים אתה תגיע למצב שתצטרך להיות מחובר לזונדה רוב שעות היום״.
״אני אהיה חייב להתאשפז?״
״כמובן שזאת החלטה שלך, היעוץ שלי הוא כן, וכמה שיותר דחוף. המצב שלך חייב להתייצב ואתה חייב לעלות במשקל״.
שתקתי.
״תוכל ללכת הביתה עכשיו, אם תחליט שכן נקבע פגישה עם הפסיכיאטר של בית החולים ונבקש הפניה לאישפוז במחלקה סגורה. אז, מה אתה מחליט?״

הססתי, לא בטוח מה לענות.
״הוא יוכל להחזיר לכם תשובה עוד כמה דקות?״ טאהיונג התערב לפתע.
״כן, בהחלט״ הרופא עזב את החדר.
טאהיונג התיישב מולי ״מה אתה חושב?״
״אני לא יודע״ הודתי ״לא חשבתי שהמצב עד כדי כך חמור״.
טאהיונג הנהן ״רוצה לשתף אותי בהתלבטות שלך?״
הרמתי אליו מבט מהוסס ״אני מפחד להתאשפז שוב. החיים שלי מסודרים עכשיו, אני עובד ואני לא רוצה להפריע לרצף.״
״אבל המצב הרפואי שלך די מדאיג, אתה יודע, נכון?״
״אתה חושב שאני צריך להתאשפז?״
הוא משך בכתפיו ״אם אתה חושב שאתה יכול להתגבר על זה בכוחות עצמך, ללכת באופן רציף לטיפולים ולקחת כדורים של ויטמינים שונים, אז אולי לא. אבל אם אתה חושב שלא תוכל, שהמצב שלך לא מאפשר לך או שאתה יודע שיהיה לך קשה להילחם ברגעים שבהם ההפרעה תשתלט עליך, כדאי שתתאשפז״.

הנהנתי.
״אני חושב שאני יכול לעשות את זה״.
הוא חייך ״כן, אתה יכול״.