Soulmates 2✨

פרק 13

נקודת מבט טאהיונג:

חדר הישיבות היה ריק, בהתאם לשעה.
התיישבתי בראש השולחן ופתחתי את המחשב הנייד שלי, עובר על רשימת הדברים להיום ונאנח ביאוש.
הטלפון שלי לא הפסיק לזמזם מרוב הודעות.
בעצתה של המזכירה שלי קניתי לפני שבוע טלפון נוסף, לעבודה, ככה אוכל להתרכז ולהפריד בין חיי המשפחה למשרד.
אבל עכשיו שניהם זמזמו.
הבוקר היה מוזר.
אני מתכוון, הרבה זמן לא חוויתי בוקר כזה.
היה נראה שגונגקוק התייאש מלדובב אותי אז הוא החליט לשתוק גם הוא.
אז התוצאה, בוקר מביך עם שתיקה מצד שנינו.
אמא שלי לא הפסיקה לחפור לי מהבוקר על כך שהיא מחכה לנו בסוף השבוע, מה היא רוצה שאגיד לה?
מצטער, הבן זוג שלי מתנהג כמו אדיוט.
טוב אולי לא כמו אדיוט אבל המריבה הזאת בהחלט באשמתו.
לא דיברנו כל היום.
וזה לא מפריע לי בכלל, אני כועס עליו.
טוב אולי רק קצת כי לא ראיתי שהוא לקח אוכל הבוקר לעבודה.
מרגיש לי שהוא חוזר שוב לתקופה הזאת שהוא לא אוכל אבל ברצינות אין לי שום כוח להתחיל איתו שיחה על זה.
נאנחתי ביאוש, השעה פאקינג 12 בלילה ואני עדיין תקוע פה ועובד.
החלטתי ללכת הביתה.
לא בדקתי את ההודעות בטלפון, גם אם גונגקוק החליט לכתוב לי, אני לא מעוניין לדבר איתו.
זה היה נראה לי מוזר כשראיתי את הרכב של ההורים שלי בכניסה לבניין ועוד יותר מוזר כשראיתי אותם יושבים בסלון ואוכלים פופקורן עם עצמם.
״שלום?״ אמרתי/ שאלתי ״מה אתם עושים כאן?״
״באנו לפני כמה שעות, הייתי צריכה לעשות כמה קניות״ אמא שלי קמה לנשק את לחיי ״אבל אז הרכב נתקע אז באנו אליכם״.
הרמתי גבה.
״גונגקוק לא היה בבית וגם אתה... רגע... איפה הןא? הוא לא איתך?״ אמי סקרה אותי במבט בוחן.
״חשבתי שהוא בבית״ השבתי בבלבול.
התיישבתי מולם על הספה ״זה מה שאתם אוכלים? אני אכין לכם אוכל אמיתי!״
״שטויות״ אבא שלי הניף יד בביטול ״אמא שלך הכינה אוכל מדהים , נשאר במטבח, לך תביא לך צלחת״.
הייתי אפילו יותר מבולבל ממקודם.
״איפה בן הזוג שלך?״ אבי שאל ״הכל בסדר ביניכם?״
משכתי בכתפיי ״בטח יצא לרוץ״.
״בשעה כזאת?״ אמא שלי נשמעה מודאגת ״זה לא בסדר. יכולים לחטוף אותו או משהו, הוא נראה ילד״.
בסיטואציה אחרת כנראה הייתי צוחק אבל עכשיו כעסתי עליו מידיי.
״כן״ נשכתי את שפתיי ״הוא עשה את זה גם אתמול והדאיג אותי למוות״.
״זה לא בסדר״.
״אהה״.
למשך החמש דקות הבאות ישבנו ובהינו בטלווזיה.
״אולי תתקשר אליו?״ אחרי רבע שעה נוספת אמי הציעה. ״לפחות שנדע שהוא חי״.
״הוא לא יענה״ אמרתי.
הוא באמת לא ענה.
גם לא בפעם השלישית.
הם חשבו שקרה לו משהו.
אני הייתי עסוק בלכעוס.
וכשהוא נכנס הביתה כחצי שעה לאחר מכן אפילו לא הפניתי לו מבט.
״היי״ הוא אמר ונשמע מבולבל ״מה שלומכם?״
״זה לא בסדר מצידך, ילדון״ אמי נזפה בו ״דאגנו לך מאוד״.
״אני מצטער״ הוא אמר בשקט ״רצתי ולא שמתי לב לשעה״.
״אבל אנחנו פה כבר חמש שעות״ אבי הצטרף לשיחה ״רצת חמש שעות?״
הרמתי את הראש שלי ושלחתי אליו מבט חודר, ככה מתחילה שיחה שבה מגלים שבן הזוג שלך בוגד בך?
מבטנו הצטלב.
הוא נראה אשם כל כך.
הוא רק משך בכתפיו כתשובה והתיישב בסלון.
״להגיש לך אוכל?״ אמא שלי שאלה.
״לא, תודה״ הוא השיב בנימוס ״אני לא רעב״
פה התפוצצתי.
מדענים אחר כך שנים ינסו לנחש מאיזה סיבה.
״איפה היית?״ שאלתי.
הוא הביט בי בשאלה ״מה?״
״שאלתי איפה היית״.
״יצאתי לרוץ״ הוא מלמל.
״יותר מחמש שעות?״
״הלכתי גם״ הוא הרגיש לא נעים, יכולתי לראות את זה בפניו.
״אני חושבת שזאת שיחה שיכולה לחכות למחר״ אמא שלי התערבה ״נלך לישון, חברים?״