Soulmates 2✨

פרק 31

נקודת מבט טאהיונג:
חיכינו בשתיקה מורטת עצבים מחוץ לחדר בבית החולים. הרופאים לא נתנו לנו להיכנס ועברו כבר שעתיים.
ג'ין ונאמגון דיברו בלחש זה עם זה, יונגי ישן וגימין גלל בטלפון שלו בחוסר עניין מובהק. אני סתם ישבתי ובהיתי בחלל שסביבי, חושב על הכל ועל כלום ביחד.
הרגשתי רע בשביל גונגקוק, על כל מה שהוא עובר ורק קיוויתי שהוא לא יכעס יותר מידי כשהוא יתעורר וימצא את עצמו במיטת בית החולים.

לאחר כעשרים דקות רופא סוף סוף יצא אלינו.
הוא סקר את כולנו במבט מבולבל.
״כולכם בשביל גון גונגקוק?״ הוא שאל בהפתעה. השבנו ״כן״ במהירות.
״אוקיי, אבל רק אחד יכול להיכנס בכל פעם. מישהו ממכם קשור אליו בצורה משפחתית?״ הוא שאל.
החלפנו מבטים ״כולנו חברים טובים שלו״ אמר ג'ין לבסוף ״אנחנו סוג של המשפחה שלו״.
״לצערי אני לא יכול למסור מידע רפואי אודותיו למישהו שהוא לא מוכר כבן משפחה. אני מניח שגונגקוק יבחר את מי הוא רוצה שילווה אותו בתהליך״.
״בתהליך?״ שאל נאמגון בעיניים מצומצמות ״המצב ממש גרוע, אז?״
הרופא משך בכתפיו בהתנצלות ״מצטער, חברים. תחליטו מי יכנס בכל פעם, אל תעמיסו עליו. הוא חלש מאוד״.
גימין קפץ ראשון בדרך אל החדר. זה די היה ברור שהוא יכנס ראשון בהתחשב בעובדה שהוא החבר הכי טוב של גונגקוק.
הוא יצא לאחר ככמה דקות וג'ין נכנס אחריו.
אני הייתי האחרון.
כולם יצאו משם במבטים עצובים מה שגרם לי לחשוש מעט כשפתחתי את דלת החדר.
ואז הבנתי למה.
גונגקוק שכב במיטה לבנה , לבוש בבגדי בית החולים. ידיו היו מחוברות לאינפוזיה וצינור נוסף היה על פניו.
כשהתקרבתי יותר הבחנתי שזה זונדה והלב שלי נסדק.
״היי״ אמרתי ברוך ונעמדתי לידו.
הוא רק חייך ולא אמר כלום.
״איך אתה מרגיש?״ שאלתי בשקט. הנחתי שכולם שאלו אותו את השאלה הזאת אבל הרגשתי צורך לשאול.
״בסדר״ קולו היה רך, עדין ושקט. התיישבתי על הכיסא ורק הבטתי בו. ריסיו ליטפו את עיניו ונראו שחורות יותר על רקע עורו הלבן. הוא היה חיוור , מאוד, וזה גרם לי להתכווץ.
״א-א ני..״ הוא אמר לפתע ״א... הה.. א״.
״היי, אל תתאמץ״ מיהרתי להגיד והושטתי לו את הטלפון שלי פתוח על האפליקציה של פתקים ״תכתוב לי כאן מה שאתה רוצה לומר״.
הנחתי שזה לא נעים שיש לך צינור בגרון וגם הגוף שלו חלש מידי מכדי לאפשר לקולות רגילים לצאת מהגרון.
הוא הושיט לי את הטלפון אחרי דקה.
׳אני ממש לא רוצה להיות כאן׳ היה רשום.
חייכתי אליו בכאב בשפתיים סגורות ״אני יודע״ אמרתי ברכות ״אבל זה יעזור לך, בטח עוד כמה ימים תשתחרר.״
הוא נד בראשו לשלילה ואז הצביע על הטלפון שוב.
׳הרופא אמר שהמצב שלי ממש לא טוב ושהם חושבים שאני מרעיב את עצמי. הם רבו איתי על לשים את הוזנדה ובסוף לא היה לי כוח להתנגד להם. אני לא רוצה להיות פה. אני רק רוצה להיות בבית שלי, בלי רעש׳.

נשכתי את שפתיי. מה אני אמור לומר?
״זה יעזור לך להתחזק״ אמרתי לבסוף ״זה יעזור לך להחדיר נוזלים וקלוריות אל הגוף שלך. אני יודע שזה לא נעים אבל זה יעשה לך טוב בסוף׳.
הוא נד בראשו לספק.
עוד דקה נוספת ישבנו בשתיקה.
״אני צריך לצאת״ אמרתי לבסוף בעצב ״אתה צריך לנוח״.
הוא נראה מאוכזב והושיט אליי יד רועדת.
תפסתי אותה בהפתעה בין ידיי והעברתי את האגודל שלי בעדינות על ידו שהייתה קרה מאוד.
״אני אבוא לבקר מחר״ אמרתי בחיוך ״כולנו נבוא״.
הוא הנהן.
התכופפתי בהיסוס ונישקתי את מצחו.
הוא רק הביט בי בעיניים גדולות כשהתרחקתי ממנו.
״לילה טוב״ לחשתי ויצאתי מהחדר, ליבי דופק.
גימין קפץ מהכיסא כשיצאתי ״הוא אמר לך משהו?״
״הוא לא ממש דיבר״ הודיתי ״בעצם הוא לא דיבר בכלל״.
״גם איתנו לא״ אמר ג'ין בעצב ״רק ישבתי לידו וסיפרתי לו דברים, הוא רק חייך ולא אמר כלום״.
״זה מתסכל שאנחנו לא יכולים לדעת מה המצב הרפואי שלו״ אמר גימין ״מי המציא את החוק המטופש הזה של רק משפחות״? הוא סימן מרכאות לועגות עם אצבעותיו.

״זה נראה לי חוק די טוב והוגן״ אמר נאמגון ״ככה לא כל אחד יודע על המצב שלך. יש חסיון רפואי״.
גימין משך בכתפיו ״אבל גונגקוק לא יכול לומר לנו מה המצב שלו. אז מה? פשוט נחכה עד שהיא יהיה בסדר ואז הוא רק יוכל לספר לנו?״
״הוא יהיה בסדר״ ניסיתי להרגיע את גימין ״הרופאים אומנם חושבים שהוא לא במצב טוב אבל הם ישאירו אותו בהשגחה לתקופה קצרה, הם עוזרים לו להחדיר אנרגיה לגוף באמצעות הזונדה״.
״מאיפה אתה יודע״? גימין הרים גבה ״שהרופאים אמרו שהוא לא במצב טוב?״
״זה היה די ברור לכולם״ אמרתי ״וגם גונגקוק אמר לי״.
״אמר לך?״
״הוא כתב לי בפתקים״.
״מה? איתי הוא לא תקשר!״ גימין נראה מאוכזב.
״הוא רק צריך לעלות במשקל אחרת הוא יצטרך להתאשפז לתקופה ארוכה. המצב שלו מסכן חיים״ הוספתי בשקט ״אנחנו צריכים להיות שם בשבילו ולדאוג לו״.
״הוא אמר לך את זה גם עכשיו?״ שאל גימין.
״את זה שמעתי מהרופא עצמו בפעם הקודמת שהוא היה כאן״.
״פעם קודמת?״ גין הביט בי במבט מבולבל.
״לפני חודש בערך. מצאתי אותו בגשם קופא מקור. היה נראה לי שהוא לא במצב טוב בכלל אז לקחתי אותו לבית חולים ושם הרופא אמר שאם הוא לא יעלה חמישה קילו נוספים במהירות הוא יהיה חייב להתאשפז״.
״אני לא ידעתי מזה״ גימין אמר בעיניים רושפות ״אתה רוצה לומר לי שידעת שהמצב שלו כל כך גרוע ולא טרחת לומר לאף אחד?״
״אני חשבתי שזאת החלטה שלו. הוא בטח לא רצה שאני ארוץ ואספר לכולם דברים״ מיהרתי לומר בהתגוננות.
״אתה פאקינג ידעת שהוא יכול למות ולא עשית כלום עם זה״ גימין צעק ״אני לא מאמין עליך! טאהיונג!!״.
״טוב גם אתה לא סיפרת לנו שגונגקוק מרעיב את עצמו כבר כמה ימים״ גין תקף את גימין ״נכון?״
״זה שונה״ גימין זעם ועכשיו הסתובב אליי ״אתה פשוט חתי-״
״די״ אמר נאמגון בתוקף ״כולנו דואגים לגונגקוק אבל פאקינג תשימו לב על מה אתם מתווכחים״!!
כולם השתתקו והביטו בו. נשכתי את שפתיי והבטתי בו גם.
״גונגקוק הוא בן אדם פרטי, גדול. בן פאקינג 23! אני יודע שכולנו מרגישים שאנחנו צריכים לגונן עליו מכל העולם כי בתכלס אין לו אף אחד מאיתנו אבל תעצרו רגע לחשוב, למה הוא לא סיפר לנו? למה הוא לא שיתף שהמצב שלו כזה גרוע? למה היא הסכים לטאה יונג להיות נוכח ולשמוע את המצב הרפואי שלו מפי הרופא , וסיפר לגימין על העיניין עם האוכל ולגין על הקשיים בעבודה״?
כולם שתקו.
״בגלל שהוא לא רוצה שתחשבו שהבעיות שלו הם מי שהוא! הוא רוצה קצת שפיות בתוך כל הבלאגן שהוא עובר! אסור לו לרצות את זה? אנחנו צריכים לכבד את הפרטיות שלו! להבין שכשהוא ירצה הוא יבוא וישתף אותנו או את חלקנו בדברים! זה לא התפקיד שלנו לרכל עליו ולאסוף פיסות מידע אחד מהשני! אנחנו רק צריכים להיות חברים ולתמוך בו כרגע״.
״אתה צודק״ מלמל גין.
גימין הנהן ״אני יודע את זה ... אבל זה פשוט... הוא החבר הכי טוב שלי ובייסקלי כמו אח שלי הקטן. אם יקרה לו משהו... אני... אני... אני לא אסלח לעצמי... אפ פעם״ בעיניו של גימין עמדו דמעות.
״בואו נלך״ אמרתי בקול שקט ״נחזור לכאן מחר בבוקר ובמהלך היום, לפי הצרכים של גונגקוק כמובן. אנחנו נדע בהמשך פרטים מדוייקים על המצב שלו ואיך ניתן לעזור לו״.
עזבנו את בית החולים וכל אחד נכנס לרכבו ונסע הביתה.

כשהגעתי לבית שמטתי את המפתחות על שולחן הכניסה, זרקתי את הנעליים והמעיל על הרצפה והשתרעתי על הספה באנחה.
הלוואי שגונגקוק ירצה שאעזור לו והלוואי שהוא ירצה אותי כחלק מהחיים שלו שוב.
הלוואי שהוא יצא מזה והלוואי שהוא ירגיש טוב יותר.
יכולתי רק לקוות.