Soulmates 2✨

פרק 34

נקודת מבט גימין:
אני בטוח שמה שאני עושה עכשיו יהפוך לפרט די מביך בהסטוריה של הטעויות שעשיתי, אבל אני ממשיך ללכת בכל זאת.
אחרי שחזיתי בנשיקה של גונגקוק וטאהיונג, ואחרי שדיברתי איתו והוא סיפר לי שהם חזרו להיות ביחד ,לא יכולתי שלא לשים נעליים, לצאת מהדלת וללכת בידיעה ברורה שזה הולך להיות כישלון חמור.
אני הולך לומר ליונגי שאני אוהב אותו.
שמעו קטע, די... יצאנו תקופה?
התנשקנו פעם אחת באיזה לילה מוזר וזה נמשך משם עוד קצת... אבל! אני בחיים לא התוודתי בפניו.
זה נראה לי כמו טעות אז וזה נראה לי כמו טעות  גם עכשיו, כשאני עומד מול הדלת שלו ומהסס אם לדפוק או לא.
נקשתי בסוך, כי מה, כבר סיכמנו שאין חרטות.
״היי״ הוא נראה מופתע כשפתח.
הורדתי את הז'קט שלי והבטתי בו בחיוך פלרטטני שאני  בטוח שגרם לי להיראות כמו אידיוט.
״היי יונגי״ נכנסתי פנימה והוא פסע אחריי אל הסלון.
״משהו חשוב שזכיתי בביקורך בלי הזמנה?״ הוא שאל.
״שתוק אידיוט״ מלמלתי ותפסתי בדשי החולצה שלו, מנשק את שפתיו בעוצמה ואמממ... בלי חינניות מיותרת.
הוא הדף אותי ממנו בתדהמה ובדיוק כשפתחתי את הפה להתנצל הוא נישק אותי ולפני שרגליי הפכו לגלי הוא תפס במותניי והפיל אותי אל הספה.
״אתה מוזר״ הוא אמר אחרי דקות ארוכות בהם התמזמזנו.
״רק עכשיו שמת לב?״ גיחכתי.
הוא הרים גבה ואז התיישב ״אז שוב, במה זכיתי שבאת?״
״אני חושב שפשוט המשחקים של החתול והעכבר שלנו מיותרים״ אמרתי ״אני מחבב אותך ולפי מה שקרה הרגע גם אתה אותי. אז למה אנחנו משחקים?״
״כי אתה גימין״ הוא אמר.
״סליחה?״
״אתה גימין. אף פעם לא חשבתי שאתה רציני בקשר אליי. אתה תמיד נמצא עם בחור אחר״.
״שתדע שלא הייתי עם אף אחד מאז אותו לילה״ אמרתי.
״גימין ליטרלי בכל פעם שאנחנו נפגשים אתה מספר על דייט אחר שהיה לך! איך אתה מצפה ממני לקחת אותך ברצינות?״
״לא היו לי באמת דייטים״ הרגשתי נבוך לומר את זה ״רק רציתי לגרום לך לקנא״.
״רצית לגרום לי לקנא?״
ניסיתי לפענח את מבט על פניו ולא הצלחתי. הוא משועשע או כועס?
״כן״ אמרתי בקול  קטן ״זה... זה עבד?״
הוא לא אמר כלום ובמקום זה תפס במותניי והפיל אותי שוב אל הכריות.
משכתי בכתפיי.
אני מניח שזה עבד.

*********

״ואז פשוט זה קרה! בלי להבין איך ואיפה מצאתי את עצמי במיטה! איתו!״ .
ישבתי מול גונגקוק בחצר בית החולים. הוא צחק.
״אז אתם יחד עכשיו? הוא שאל.
הנהנתי בעיניים נוצצות.
״זה מדהים, גימין, אני כל כך שמח בשבילך״ הוא חיבק אותי.
החזרתי לו חיבוק.
״אז מה איתך?״ שאלתי אותו וסקרתי את פניו.
הוא נראה טוב יותר, בלי ספק, למרות שעדיין נראה רזה מאוד.
החיוך ירד מפניו.
״קוק, מה לא בסדר?״ שאלתי בדאגה.
״אני שונא את המקום הזה״ הוא נשבר בדמעות ״גימין, זה כל כך קשה! כל יום אני אומר לעצמי שמחר יהיה טוב יותר אבל אני פשוט לא יכול לעשות את זה!״ הוא טמן את פניו בכפות ידיו.
לא הייתי בטוח מה לומר.
״אני פשוט רוצה לחזור כבר הביתה״ הוא לחש.
״אתה רוצה לוותר עכשיו?״ שאלתי בעדינות ״קוק, אתה פה כבר חודש וחצי. אני יכול לראות עליך שהמצב הגופני שלך טוב יותר ממה שהיה לפני שהתאשפזת ,אבל אתה עדיין לא מאה אחוז״.
״אני אף פעם לא אהיה מאה אחוז״ קולו היה שקט, כאוב ״ההפרעה הזאת בחיים לא תיעלם וכל יום אני אצטרך להתמודד איתה״.
״אבל עכשיו יש לך הרבה יותר כלים כדי להתמודד איתה״ אמרתי ״יש לך מטפלים שעוזרים לך, לא?״
״כן. אני כל כך רוצה לצאת מפה אבל אני ממש מפחד לחזור הביתה״ הוא אמר.
״למה אתה מפחד?״
״כי... אני מפחד שזה יתדרדר שוב ואני... פה משגיחים עליי ואני חייב לאכול ובבית אף אחד לא ישגיח עליי ו...אני ... לא רוצה למות״ הוא פרץ בבכי שוב.
משכתי אותו אליי וחיבקתי אותו חזק ״קוק, אתה לא תמות״.
״אבל אני לא מסוגל לשמור על עצמי״ הוא התייפח אל תוך החזה שלי ״גימין.... אני לא מסוגל! אני כל הזמן חושב על איך שאני אגיע הביתה הדבר הראשון שאני אעשה זה יהיה לצום״.
״קוק, זה ברור לך שאתה לא חוזר לגור לבד בינתיים, נכון? ברגע שתשתחרר מפה אתה יכול לעבור לדירה שלי! יש לי שני חדרים ואנחנו יכולים להיות שותפים!״
הוא לא הגיב והמשיך לבכות אל תוך החזה שלי.
״יהיה בסדר״ אמרתי בשקט.
הוא הרים את ראשו אחרי דקות ארוכות.
״מצטער״ הוא לחש והצביע על חולצתי הרטובה.
״אתה יכול לבכות עליי כמה שתרצה״ הצהרתי והוא חייך חיוך קטן.
״אז מה אתה אומר? נהיה שותפים?״
הוא הנהן.
״גימין?״ הוא שאל בהיסוס אחרי כמה דקות של שתיקה.
״כן?״
״אתה לא תתן לי לצום, נכון?״
״אם תצום אני ארביץ לך״ אמרתי.
הוא חייך ואז השפיל את ראשו ״בבקשה תכריח אותי לאכול כשאני לא אהיה מסוגל״.
״אני אכריח אותך על תדאג״ צחקתי ״אני לא אתן לך להתדרדר שוב. לא במשמרת שלי״.
בכנות, גונגקוק הוא קצת כמו אח קטן בשבילי. אני יודע שאנחנו באותו גיל אבל אני יודע שאני אכרות לעצמי אצבע לפני שאתן לו להיפגע.
אין אף אחד בעולם שאני יכול לדבר איתו כמו שאני מדבר עם גונגקוק. אין אף אחד בעולם שמבין אותי טוב כמוהו.
פשוט אין.
ואני אהיה שם בשבילו לנצח, בכל דבר שהוא יצטרך.

***********
נקודת מבט גונגקוק:
אני עומד מחוץ לבית החולים. התיק הגדול שהבאתי מונח על הרצפה לידי ואני מתאפק לא לפרוץ בבכי.
השלמתי שלושה חודשים במחלקה.
את האמת, אני די גאה בעצמי וזה מוזר כי אני אף פעם לא גאה בעצמי, אבל השלמתי את הטיפול שלי אז אני מרגיש די טוב. אוקיי, חוץ מהקטע שאני מפוחד עד מוות מהרעיון של להתנהל מול אוכל כרגיל עכשיו.
רכב שחור עצר לידי וטאהיונג יצא מתוכו. הוא התקרב אליי עם חיוך וזרועות פתוחות.
טמנתי את ראשי בכתפו והוא חיבק אותי, חזק.
״היי״ הוא לחש אל תוך שיערי.
התרחקתי מעט והבטתי בעיניו.
התקרבתי קצת בהיסוס ונשקתי לשפתיו נשיקה קצרה.
״אני ממש גאה בך, אתה יודע?״ הוא שאל בחיוך וליטף את פניי.
חייכתי ״תודה״.
הוא הניח יד באגני וליווה אותי אל הרכב, התיק שלי על גבו.
כשהוא פתח לי את הדלת הרגשתי פרפרים בבטן. בזמן שהתיישבתי הוא הניח את התיק בתא המטען.
הוא נכנס לתא הנהג וחייך אליי.
״מוכן לנסוע?״
הנהנתי.
הוא חייך והתחיל לנהוג.
בבית של גימין חיכו לי כולם.
התרגשתי כמו ילד קטן וחיבקתי כל אחד מהם.
עד לשעות הלילה המאוחרות ישבנו כולם יחד, צחקנו , ראינו תוכניות טלוויזיה ודיברנו.
הנחתי את הראש שלי על הכתף של טאהיונג ועצמתי את עיניי, מרגיש איך ידו מחבקת את מותניי ומצמידה אותי אליו.
הקשבתי לקולות של חבריי הצוחקים בעיניים עצומות, מכניס פנימה נשימות עמוקות ורגועות.
התגעגעתי לשלווה הזאת.
פחדתי מהעתיד, מאוד, אבל אני חושב שעם האנשים האלה אני מסוגל לעשות הכל.