Soulmates 2✨

פרק 18.

נקודת מבט גונגקוק:
התעוררתי כי התחיל לכאוב לי כל איבר אפשרי בגוף. כנראה ההשפעה של משככי הכאבים נגמרה.
השעה הייתה 5:57 בבוקר.
הבטתי בטאהיונג שישן בישיבה, ראשו שעון על ידו השמאלית ועיניו עצומות.
כאב לי שהוא ישן בצורה כזאת אבל בקושי הצלחתי לזוז כדי להעיר אותו. ניסיתי לשנות תנוחה בזהירות אבל זה כאב מידי וגנחתי לתוך הכרית.
נסיתי לחזור לישון אבל לא הצלחתי.
בסוף סתם שכבתי ובהיתי בתקרה, עם עיניים עצומות.

איך החיים שלי הולכים להיראות עכשיו?
טאהיונג ואני נחזור לגור ביחד? זה אפשרי בכלל?
מה עם גימין? מה עם כולם?
מה עם העבודה?
הראש שלי כאב מרוב מחשבות ורק קיוויתי שהכאבים יחלפו כדי שאני אוכל להירדם שוב.
אני חושב שנרדמתי, כי כשפתחתי את העיניים הכסא שלידי היה ריק.
כאב לי כל כך כל הגוף.
עכשיו, כשהחדר היה מואר באור שמש, יכולתי לסקור אותו ולהבחין ש, וואו, החדר היה מרווח.
תמיד חשבתי שחדרים בבית חולים הם מיטות עם וילון בין מיטה למיטה, ריח של תרופות ולטקס ורעשים בלתי נסבלים.
אבל החדר שהייתי בו היה מרווח, עם כורסא ומיטה מתקפלת, עציץ יפה וגדול בצד, מקרר וריח עדין של וניל.
תיארתי לעצמי שטאהיןנג הפעיל פרוטקציות כדי לקבל את החדר הזה וחשתי הערכה כלפיו.

דלת החדר נפתחה והוא נכנס פנימה.
הייתה לו שקית ביד ושתי כוסות גבוהות במתקן חום.
״היי, התעוררת״ החיוך שלו היה רך והוא התקרב אל המיטה ״הבאתי לך משהו קטן לאכול״.
גוועתי.
הייתי כל כך רעב.
אבל רק הזיכרון של איך הגוף שלי היה נראה אתמול גרם לי להצטמרר.
״תודה, אני לא ממש רעב״ ניסיתי לחייך אליו אבל הוא קימט את מצחו.
״בסדר״.
הוא התיישב על הכורסא עליה ישן בלילה ״רוצה קפה קר?״
לזה לא יכולתי להתנגד.
הוא עזר לי להתיישב באמצעות השלט שמכוון את המיטה והושיט לי את הכוס.
״תודה״ מלמלתי.
הרגשתי מובך לידו.
הוא ישב והביט בי בשקט, כנראה מחכה שאדבר.
לא ידעתי מה לומר.
הוא נראה כאילו לא ישן הרבה בלילה, ידיו היו קפוצות והמבט שלו שידר רכות וקשיחות באותו הזמן.
נזכרתי בפעם הקודמת שהייתי בבית חולים.
היינו צעירים יותר אז, והמציאות הייתה פחות מבלבלת מעכשיו.

״דיברתי עם הרופא שלך הבוקר״ טאהיונג אמר לפתע.
הפניתי את מבטי לעברו.
״הוא אמר שתוכל להשתחרר כבר בימים הקרובים. הרגל שלך נקועה אז יקח לה זמן להחלים ותצטרך להיעזר בקביים במהלך השבועיים הקרובים. שאר הפצעים רק יצטרכו חיטוי ולהחליף את התחבושות״.
הוא עצר לרגע ״בנוגע לשאר ״ קולו היה מהוסס ״הוא רוצה לדבר איתך, אם תרצה שאהיה נוכח אז אני אשמח״.
הנהנתי ״אני רוצה״.
הוא חייך.
״כבר יבואו לתת לך משככי כאבים, זה יגרום לך להיות מנומנם אבל אתה לא תרגיש כאב כל כך כמו עכשיו״.
הנהנתי שוב.
הוא הביט בי בשתיקה.
אני חושב ששנינו היינו מבולבלים ולא ידענו לאן ממשיכים מכאן.
הסיטואציה הייתה כל כך מוזרה, כי נפרדנו ועכשיו לא הייתי בטוח אם אנחנו בני זוג בכלל.
״אתה חוזר הביתה, נכון?״ הוא שאל בזהירות.
״אתה רוצה שאחזור?״ שאלתי בשקט.
״ברור"!
״אוקיי״ מלמלתי.
״אתה לא רוצה?״ קולו היה זהיר שוב.
״אני לא בטוח איך אנחנו מתקדמים מכאן״.
הוא התכווץ ״גונגקוק, אני ממש מצטער על הכל! בבקשה תתן לי עוד הזדמנות, אני יודע שהאשמתי אותך ולא תמכתי בך וכל זה קרה בגללי ו-״
״אני לא כאן בגללך״ קטעתי אותו ״אני כאן בכלל בקאהיון״.
״אם הייתי שם לב לדברים אולי זה לא היה קורה״ קולו היה נמוך.
״התכוונתי שאני לא בטוח לאן אתה רוצה שנתקדם מכאן, אנחנו נפרדנו ואני פצוע ו- ״ נשמתי עמוק ״צעצוע משומש״.
הוא פער את עיניו ״אל תגיד את זה על עצמך״!
״צעצוע משומש?״ לא הייתי בטוח למי אני לועג אבל שאלתי בלעג ״זה מה שאני, טאהיונג, צעצוע מין משומש״.
הוא הביט בי בכאב.
נשמתי עמוק ״אני מצטער, לא התכוונתי לגרום לך להרגיש רע, אני פשוט אפסיק לדבר״.
הוא תפס את ידי ״קוק, אני רוצה לדעת מה אתה מרגיש ומה אתה חושב״.
״אבל זה עושה לך רע לשמוע את זה״ אמרתי.
הוא משך בכתפיו ״כן, כי אני אוהב אותך וכואב לי לשמוע שאתה מרגיש ככה אבל אני בכל זאת רוצה לדעת, אני רוצה לתמוך בך״.
הפניתי את ראשי לעברו בחדות.
״אל תגיד את זה״ אמרתי.
״להגיד מה?״ הוא נראה מבולבל.
״שאתה אוהב אותי״.
״אבל אני באמת אוהב אותך״ הוא נראה מופתע.
בלעתי את רוקי בכאב ״אין לך סיבה״.
״אני לא ממש שולט ברגשות שלי״ הוא לחש ״ויש לי הרבה סיבות״.
״תלך מפה״ ביקשתי בעייפות ״לך, תמשיך את החיים שלך , תתקדם עם החברה שלך ואני רק רוצה להיעלם. אל תבזבז אנרגיה עליי , אני לא שווה את זה״.
״גונגקוק תפסיק״ היו לו דמעות בעיניים ״תפסיק! אני לא עוזב אותך אחרי מה שקרה. אני אוכיח לך שאתה חשוב לי!״
״טאהיונג, אתה לא מבין. אין לי נשמה יותר! הגוף שלי מרוסק והנפש שלי עוד יותר! במשך כל יום בחודש האחרון שימשתי כבובת מין לכמה בחורים ששוקלים פי שתיים ממני , הם פצעו וריסקו אותי מכל הכיוונים. הרעיבו אותי, אמרו לי דברים שאני לא מאחל לשונאים שלי לשמוע וגרמו לי לשנוא את עצמי.
לא יכולתי אפילו להתאבד כי ידעתי שהוא יבוא לפגוע בך! אתה יודע איך מרגיש כל זה?״ הדמעות זלגו על פניי בשקט ״איבדתי כל חשק לחיות.
אין לי חשק להתקלח, אין לי חשק לקום ולנצח אותם ולהרגיש טוב יותר, אין לי חשק לעבוד ואין לי חשק אפילו לדאוג מכך שאני מכביד על כולם!
נמאס לי , אני וויתרתי על עצמי מזמן ואני רק מחכה למוות שלי, אז אתה לא צריך להיות חלק מהחיים שלי בזמן הזה, תמשיך עם החיים שלך ותשכח ממני״.
הוא בכה.
אני בכיתי.
והאחות שנכנסה באותו רגע לחדר , נסוגה בדממה.

״אני לא אסלח לעצמי אם יקרה לך משהו״ הוא אמר ״בבקשה תתן לי לעזור לך לצאת מזה״.
״אני לא רוצה לצאת מזה״ אמרתי בתוקף.
הוא נד בראשו.
״אני לא יודע איך אתה מרגיש, אני לא חוויתי את זה ואני כל כך מצטער שכל זה קרה לך ושאתה מרגיש ככה. אני אוהב אותך, אם תרצה או לא, ולא אכפת לי מה יקרה.
אני אהיה לצידך כל התקופה הזאת, גם אם תרצה או לא ואני אתמוך בך.
אתה תצא מזה ויהיה לך עתיד מאושר.
גם אם תבחר לא לבלות אותו איתי, לא משנה לי. אתה הבן אדם שהכי מגיע לו את כל הטוב של העולם הזה ואני אדאג שזה יקרה״.
הוא השתתק  וניגב את הדמעות מפניו.
״אני אלך לקרוא לאחות שתתן לך את המשככי כאבים״ הוא אמר לאחר כמה דקות של שתיקה ביננו.
לפני שהוא יצא מחדר, הוא התכופף אליי ונישק את מצחי נשיקה ארוכה.
עצמתי את עיניי.
ידיו נחו על כתפיי והשפתיים החמות שלו היו צמודות למצחי במשך דקה.
הוא התנתק ממני לבסוף, אבל עדיין היה קרוב מאוד , עיניו מביטות ישירות לתוך עיניי.
הוא התכופף אליי שוב ועכשיו נישק באריכות את הצלקת שבלחיי.
״אני אוהב אותך״ הוא לחש.
ואז יצא מחדר , גורם לליבי להלום.