Soulmates 2✨

פרק 21

פרק קצת קשה, לא מומלץ למי שיש טריגרים🙏
נקודת מבט גונגקוק:
ניסיתי לחזור לישון.
גימין היה פה לפני כמה דקות.
הופתעתי לראות אותו.
הוא נכנס לחדר עם מבט מהוסס והתיישב לצידי.
לא ראיתי אותו מאז אותו יום בסופר ודי התגעגעתי אליו.
לא דיברנו על מה שהיה.
אני מניח שהוא הרגיש מוזר לדבר על זה ואני שמחתי, כי הספיקו לי המבטים המרחמים של טאהיונג ושל הצוות הרפואי בבית החולים.
הוא סיפר לי שהוא התחיל לצאת עם משיהו, וצחקנו על כך שעדיין יש לו קראש מאוד מביך על יונגי ושהוא לא עושה כלום בנידון.
הוא עזב אחרי עשר דקות, אחרי ששאל מה איתי והייתי הכי כנה איתו.
מה אני אשקר?
אני באמת לא רוצה לחיות.
לא נראה לי שהכאב הזה שעוטף כל חלק וחלק בגוף שלי, יעבור מתי שהוא.
למות ניראת לי האופציה הכי קלה ונוחה לסיים את הסבל הזה.

בדיוק שהרגשתי שהשינה משתלטת עליי שוב , דלת החדר נפתחה.
הרמתי את מבטי והופתעתי שראיתי את גימין שוב.
״אתה רוצה לישון?״ הוא שאל, מבט מודאג ורציני על פניו.
״כן״ הייתי כן איתו.
״אולי תבוא לשבת איתנו קצת בסלון?״
״מי זה איתנו?״ התיישבתי במיטה וסקרתי אותו.
״טאהיונג ואני״ הוא אמר ופסע לכיווני ״יונגי יבוא עוד מעט״
נשכתי את שפתיי.
אני יודע שהם דואגים לי אבל לא ממש היה לי חשק לראות אנשים, אבל בהתחשב בעובדה שאני לא אהיה כאן בקרוב, חשבתי שזה יהיה נחמד.
״בסדר״.
עיניו התרחבו.
״אתה מופתע״ ציינתי.
״חשבתי שתגיד לא״ הוא הודה.
״אני לא כזה זבל.״
הוא צחקק והושיט לי את ידיו.
נעזרתי בו והתיישבתי בכסא הגלגלים, דוחף את עצמי לכיוון הסלון.
טאהיונג נראה מופתע גם למראי.

״אל תבהל״ קולי היה ציני ״אני בסדר״.
הוא חייך חיוך קלוש ועזר לי לעבור אל הספה.
הם התיישבו שניהם מולי והרגשתי בחקירה.

״רוצה לאכול משהו?״ טאהיונג נשמע אומלל וקצת ריחמתי עליו, כי זה לא הגיע לו.
נדתי בראשי לשלילה.

במשך דקות ארוכות שררה שתיקה מביכה בחדר.

היה נראה שאף אחד לא ממש יודע מה להגיד.
החלטתי להיות הראשון שישבור אותה ״תפסיקו להיראות כל כך מסכנים״.
הם הביטו בבלבול.
טאהיונג נשך את שפתיו לפני שדיבר ״אנחנו מאוד דואגים לך״.
משכתי בכתפיי ״אין לכם סיבה״.
״אתה אמרת לי שאתה רוצה למות״ גימין מלמל.
נעצתי בו מבט חד ״מה בקשר לזה?״
״אתה באמת מתכוון לזה? אני יודע שאתה מרגיש כאילו הכל ממש רע עכשיו, אבל זה ישתפר״.
״אתה שואל אם יש לי איזה שהיא תקווה לכך שיהיה עתיד טוב אי פעם בשבילי?״ שאלתי במרירות ״אז לא״.
״אתה מתכננן להתאבד״? טאהיונג הביט בי במבט רציני, שקול והבחנתי בעיניו המצטמצמת לאט, כמו שעשה תמיד שהעניין נהיה רציני.
משכתי בכתפיי.
״אני צריך תשובה ברורה, גונגקוק״.
״למה?״ התרסתי.
״כדי לדעת כמה חמור המצב״.
״מאוד חמור״ ציינתי , קולי כעוס.
״אל תכעס״ הוא אמר ״אני בסך הכל רוצה לעזור לך״.
״אני לא צריך עזרה״ נעמדתי בחדות על רגליי ואז נשכתי שפתיים בכאב , מתחרט על הרגע.
טאהיונג מיהר להושיב אותי ולתפוס את ידי
״אתה כן, ואתה תקבל אותה״.
נעצתי בו עיניים זועמות ״ביקשתי ממך לא להתערב בזה״.
״אתה לא מצפה ממני לשבת ולא לעשות כלום בזמן שאתה פוגע בעצמך״ עיניו התחילו להתלקח גם, מבהיר לי במבט בלבד שהוא רציני להחריד.
״זה החיים שלי, טאהיונג״.
הוא שתק.
״גונגקוק, אנחנו אוהבים אותך ורוצים שיהיה לך טוב״ גימין התערב והתקרב עם הכסא אלינו ״אתה מזיק לגוף שלך וזה לא בסדר״.
״ואם מישהו אחר עושה את זה, אז זה בסדר?״ זיכרון ארור של באקהיון וחבריו נוגעים בגופי עלה לי וגרם לדמעות להתקבץ בעיניי ״שהם עשו את זה , אז זה בסדר?״
הם נראו מזועזעים.
״ברור שלא!! הם יקבלו עונש על כך, אף אחד לא ישתוק על זה, אבל אתה צריך לטפל בעצמך , בייב, אתה לא יכול לתת לזבל הזה להרוס את הגוף שלך גם כשהשתחררת מהשליטה שלו״! בעיניו של טאהיונג נצצו דמעות גם.
״אנחנו נהיה איתך בכל התהליך הזה״ גימין החזיק את ידי השניה וליטף אותה ״אני מבטיח לך.״
שתקתי.