Soulmates 2✨

פרק 19

נקודת מבט גונגקוק:
חזרתי הביתה.
טוב לא בדיוק הביתה.
יותר נכון לחדר.
לפני שיצאתי הרופא ישב איתי לשיחה הכי מביכה שהייתי בה בחיים.
הוא הסביר לי עד כמה האיברים שלי פצועים.
וכשאני אומר איברים אני מתכוון לזה שהוא אמר שפי הטבעת שלי הרוס.
הוא שאל בזהירות מה בדיוק הם עשו לי ועניתי לו בקול יבש.
ראיתי בזווית העין את טאהיונג לידי מתכווץ והרופא עצמו הביט בי ברחמים ואמר ״אני מצטער״ כל כך הרבה פעמים שרציתי לזרוק עליו משהו.
אני בקושי יכול לשבת.
לעמוד זה עוד בסדר וללכת כואב לי בטירוף.
הרופא אמר שיקח זמן עד שאחלים ושאמנע לחלוטין מכל איזה פעילות מינית בחצי שנה הקרובה.
מי מספר לו שאין לי פרטנר לזה בכלל?
יצאתי משם בכיסא גלגלים,
כי, כזכור, אני לא באמת מסוגל ללכת.
נעזרתי בטאהיונג כשעליתי לרכב, שם הוא היטה את המושב עד שהפך למיטה כמעט.
כשהגענו הביתה יכולתי לראות את המבט החושב בעיניו על איך בדיוק אני אמור לעלות הביתה.
נשארתי לשכב כשהוא יצא מהאוטו.
לא היה לי כוח לקום או לחשוב איך אני אמור לעשות את זה בכלל.
טאהיונג פתח את הדלת שלידי וניתק את החגורה ממני.
הוא סידר את המושב כך שישבתי.
פניו היו קרובות מאוד לשלי, יכולתי לחוש את נשימותיו על פניי.
״אתה צריך לצאת, קוקי״ הוא אמר בשקט.
העוויתי את פרצופי ״אפשר להישאר כאן? אני לא יודע אם אני אצליח לקום״.

הוא ליטף את כתפי באנחה.
ידיו נכרכו סביב מותניי ומשכו אותי אליו ״רק תתפוס בי״ הוא אמר בשקט.
הוא העביר אותי אל הכסא והדבר היחיד שיכולתי לחשוב הוא כמה אני כבד לו.
עלינו במעלית וטאהיונג גלגל את המעלית לתוך הבית.
היבטתי בחלל החדר שהיה חשוך כעת , למרות אור השמש שבחוץ.
טאהיונג הסיט את הוילונות ואז חזר אליי.
נזכרתי בסיטואציה הזאת.
שהייתה לפני שלוש שנים בדיוק.... אלוהים! למה אני כל כך קשה? למה אני מקשה על החיים של טאהיונג כל הזמן?
״רוצה לאכול משהו?״ קולו של טאהיונג עצר אותי מלחשוב ״שנזמין?״
״לא, תודה״ אמרתי.
הוא צמצם את עיניו ״אני רוצה שתאכל״.
״אני לא רוצה לאכול״ הרמתי אליו את מבטי ״אני לא רעב״.
״לא ראיתי אותך אוכל משהו בימים האחרונים״ הוא התקרב אליי.
״לא היית לידי כל הזמן״.
הוא התקרב עוד ״מה הסיפור?״
משכתי בכתפיי.
״אני לא אתן לך להרעיב את עצמך״ הוא התכופף והביט בעיניי.
״אני לא מרעיב את עצמי״.
״אתה רוצה לדבר?״ קולו היה רך ״על מה שהיה שם?״
הבטתי בו בעיניים דומעות ״אפשר להתקלח?״
״כן ,ברור״ הוא קם על רגליו.
הוא הוביל אותי אל המקלחת.
הייתי צריך להתקלח בכסא, ברור.
לא יצרתי איתו קשר עין מהמבוכה אבל הדמעות לא הפסיקו לרדת מהעיניים שלי.
הרגשתי רע כל כך.
פיזית, כאב לי כל הגוף וכל פעם שידו של טאהיונג סיבנה חלק בגופי הוא פעם בכאב.
ונפשית, מאיפה להתחיל?
הלב שלי כל כך כואב שאני לא מצליח לנשום כמו שצריך.
ידו של טאהיונג עברה בשיערי.
עצמתי את עיניי , מדמיין בראשי אותנו ככה כמה חודשים קודם לכן , ואז הראש שלי התנתק.
הכל היה טוב.
היינו מאושרים.
איפה כל זה השתבש?