כלואה

כלואה: פרק 3- האיש המבוגר.

התעוררתי עקב נעימות שחשתי בשיער שלי, פקחתי את עיניי לאט לאט וזה היה אנדרס.

חייכתי אליו. אני אף פעם לא כועסת עליו, גם לא אחרי שהוא מכה אותי. איך אני יכולה לכעוס על הדבר היחיד שיש לי?

כשאנדרס שם לב שעיניי נפתחות הוא הוריד את ידו ממני והפסיק להנעים את ראשי.

"קחי" הוא זרק לידי משהו ומיד הבחנתי בעיתון.

"תודה" אחזתי בעיתון וחייכתי אליו.

הוא פתאום התפרץ לעברי בחיבוק "את חשובה לי מרי" הוא מחץ אותי ואת שדיי "כה חשובה לי שאני לא רוצה להתחלק איתך עם אף אחד" אני לא יודעת למה, אבל המשפט הזה עשה הרבה רעש בראשי.

הוא התנתק מהחיבוק והסתכל עליי. הוא העביר את ידו בשערי והסתכל על השיער שבו הוא נוגע.

"אני מרגישה מוכנה" סידרתי את ישיבתי לנוחה.

"מוכנה?" הוא שחרר משיערי וכיווץ גבותיו.

"מוכנה להיות בארגון" חייכתי אליו ובתוך תוכי מקווה שהארגון נמצא מחוץ לקירות השחורים האלה, מקווה שאוכל לראות קצת מהעולם.

"מרי, מרי, מרי" חייך וגיחך קלות "אני אחליט מתי את מוכנה הבנת?" הוא תפס את פרצופי עם יד אחת וכיווץ את שפתיי ברכות.

"כן" אמרתי בייאוש וכאב כי בטעות נשכתי את לשוני בעת אחיזתו בי.

"ממש בקרוב זה יקרה מרי" הוא חייך שוב אל האוויר. זה היה נראה כאילו הוא מדבר על כך שזכה בלוטו.

"שאני אצטרף?" התלהבתי ולא התביישתי להראות את זה.

הוא היה ב"היי" עוד כמה שניות ואז התקרב לפניי "את תהיי מספר אחת שלי, הבנת?" הוא אמר ברוך ולא נתן לי לברוח מעיניו.

"את רוצה להיות פושעת מרי?" הוא שאל אותי ולרגע חששתי האם זו באמת שאלה שבה אני צריכה לספק את התשובה שאני רוצה או שמא זו שאלה שאני אמורה לספק את התשובה שהוא רוצה. התנדנדתי שנייה בין לבין והחלטתי.

כיווצתי את פניי "לא חושבת שאחרי כל מה שלמדתי פה במשך חמש עשרה שנים מה שאני ארצה להיות זה פושעת" חייכתי חיוך קטנטן והסתכלתי אל האוויר, אל חלומותיי "אולי רופאת ילדים או רופאה מנתחת. אני רוצה להציל אנשים" בהיתי בחלומותיי.

הסתכלתי עליו והוא עליי, עצמתי את עיניי חזק, ידעתי מה יגיע בדיוק אחרי שאני אומרת את רצונותיי.

הוא כתגובה ליטף את הלחי שלי, פקחתי את עיניי בזהירות המומה ממעשיו.

"חשבת שאכה אותך?" הוא חייך והתענג על הלחי שלי שכבר רגילה לפעם כאב ופעם ליטוף.

הנהנתי לעברו "אני במצב רוח טוב היום" הוא ענה "אפילו את לא תוכלי להרוס לי את זה".

הוא הסתכל עליי כמה שניות "הסוד מרי" חשתי בפניו שהוא נהנה לדבר איתי "הסוד הוא לרצוח ולסמן" הוא אמר באפלוליות מוחלטת.

"לסמן?" חזרתי על מילותיו בטורדנות.

"כל קורבן שלך מרי, את תסמני. שלא יהיה לי ספק שאת עשית את זה" הוא אמר בפנים ללא הבעה כלל.

"קורבן?" חזרתי על המילה שלא הצלחתי להבין כיצד היא מתקשרת לחיי.

"כן, כשתצטרפי הדבר הראשון שתעשי זה לרצוח מישהו שאני אגיד לך ולסמן אותו" הוא חייך.

"ואם לא?" ניסיתי את מזלי היום יותר מידי.

"ואם לא מרי, את לא ראויה להיכנס לארגון" הוא כיווץ גבותיו.

נשמתי לרווחה למולו ואפילו נפלט לי חיוך "את ראויה למות" הוא הוסיף בחיוך וצחק בקול.

פניי נהיו לחרדות לרגע, אני חוששת שלא הבנתי כלום.

הוא קם מהמיטה והצחוק אינו פסק, הוא יצא מהחדר וטרק אחריו את הדלת.

המבחן קבלה שלי הוא לרצוח? למה הוא החזיק אותי פה חמש עשרה שנים בשביל שארצח בשבילו? יהיה לי מוזר לראות אדם אחר שהוא לא אנדרס אז לרצוח אותו? 

תהיתי לרגע, הסתכלתי באוויר הנקי ובעיניי כבר נקלטו הקירות השחורים והקודרים.

שמעתי כמה רעשים ומיד הדלת נפתחה וליד אנדרס עמד איש בשנות השישים לחייו כך שיערתי כשעיניו מכוסות. הוא היה נראה מפוחד.

קמתי ונצמדתי לקיר, מפחדת. הכי גרוע, חוששת שזה המבחן קבלה שלי.

אנדרס גרר את הכיסא מפינת הישיבה לאמצע החדר והשיב את האיש המבוגר.

האיש המבוגר שפיו היה חסום בסלוטייפ עבה ושחור ניסה להיאבק בכל כוחו אך אנדרס הרבה יותר חזק ובעל אפשרות רבה יותר לשתק אותו.

אנדרס קשר את ידיו לאחורי הכיסא והאיש שחשש לחייו המשיך להתפתל.

אנדרס התקרב לאוזני ולחש לתוכן "אל תגידי את השם שלך" הוא אמר בשקט מוחלט, האיש המבוגר היה עסוק בניסיון לצעוק ולכן לא שמע אותנו כלל.

"את לוקחת את זה" שלף סכין מכיסו וההשחזה כבר נשמעה והאיש נלחץ נורא וגם אני.

לקחתי את הסכין מידו ורעדתי, היא כמעט מעדה מידי.

אנדרס הלך לכיוון הדלת ופתח אותה "שלוש דקירות באיזור הלב כלואה, בשלישית תשאירי את הסכין בפנים" גופו כבר היה מחוץ לחדר "אל תפספסי, אני סומך עלייך" הוא קרץ אליי ויצא מהחדר.

רציתי לעזור לאיש המבוגר לצאת מכאן אך אני כבר חמש עשרה שנים פה ואין סיכוי לברוח. אני יודעת כי ניסיתי כבר את הכול.

לרגע חשבתי על מה שאמר אנדרס כמה דקות לפני שהגיע עם האיש המבוגר. הוא אמר שאם אסרב אני ראויה למות.

אז זה או אני או הוא? הסתכלתי על האיש המבוגר שמתפתל על הכיסא בחוסר אונים מוחלט.