כלואה

כלואה: פרק 13- השיחה.

"מה?" שכנעתי את מוחי לא להבין. "הוא היה מגיע ימים על גבי ימים ומתצפת עלייך ועל המשפחה שלך" הוא כיווץ את שפתיו פנימה אל פיו ושחרר. "מה מי זה?" ניסיתי להוציא מאנדרס מידע, ליבי לא היה שלו כשידעתי שאני לגמרי מעורבת בסיפור. "עד שיום אחד הוא פשוט חטף אותך" התעלם משאלתי והמשיך. גבותיי התכווצו לגמרי הבנתי את מה שאנדרס דיבר עליו "לא אתה חטפת אותי?" הוא הסתכל עליי עם עיניו הכהות ולא שחרר את מבטו ממני "תמשיך" הרמתי מעט את קולי וזה הרגיש לי מוזר שהוא לא מתעצבן עליי. "הוא לקח אותך לפה, זאת הפעם הראשונה שראיתי את המקום הזה" הוא השפיל מבטו "היית בוכה ימים שלמים" הוא ניסה שוב להוציא את הקליקים האלה מכפות ידיו אך ללא הצלחה "הייתי מתחבא עד שכבר לא יכולתי לסבול את זה שאת סובלת" אני מודה שהאמירה הזאת גרמה לי להסתכל על אנדרס בצורה אחרת, פתאום ראיתי בו משהו משפחתי, משהו אחר. "מה אז?" הנחתי את ידי על הברך שלו "חשפת את עצמך?" הוא הסתכל על ידי שהייתה עליו ואז הרים את מבטו אליי "כן" קולו היה עמוק וחלחלה לי בי צמרמורת של פחד, מאיפה יש לו כל-כך הרבה אומץ?

הורדתי את ידי ממנו והוא התיישר "אמרתי לאיש הזה תודה על כל מה שהוא עשה בשבילי והוא אמר לי שזה בכלל לא בגללי שזה היה בגלל שאבא שלי חייב לו כסף אבל משהו בעניים שלו אמר לי שהוא משקר" הוא הסתכל הצידה ולכסנתי עיניי כשהרגשתי שעיניו בורחות ממני. "הוא שאל אותי אם אני יכול לעזור לו והסכמתי" כבר הבנתי שהעזרה שהוא הציע לו הייתה קשורה אליי איך שהוא "הוא אמר שהוא צריך לשמור על ילדה קטנה שלא מפסיקה לבכות ולצעוק" הוא הסתכל עליי "זאת היית את מרי" הוא הרטיב את שפתיו בעזרת לשונו. שידרתי לו עם פניי להמשיך "הייתי יושב איתך בחדר הזה והיינו משחקים ימים שלמים ביחד, אולי כי הייתי ילד קטן בן 11 הרגשת קצת יותר בטוחה איתי" אנדרס הניח את ידו על הברך שלי ואני חושבת שזה חום שמעולם לא הרגשתי ממנו, נכון הוא היה מלטף את שיערי כמעט בכל בוקר והיה דואג לי אבל מעולם לא חשתי כל-כך עצמאית לידו. הוא ליטף את ברכי "אני לא ידעתי כלום על הארגון הזה אז בזמנו" הוא המשיך ללטף מנסה לאמת את דבריו "אני נשבע לך" הוא הוריד את ידו.

"אז מתי בעצם הבנת שזה ארגון?" התעניינתי מאוד וגם ניצלתי את זה שאנדרס כל-כך נחמד ופתוח איתי. "כשהייתי בן 18, את היית כבר בת 10. הגבר עם הקעקוע הסביר לי הכול" הוא נשען עם המרפק שלו על השולחן "קראו לו ג'ים" הוא נשך את שפתו התחתונה "אבא של מייקל" פתאום הכול התחיל להתבהר מעט בראשי והצלחתי לסדר את הדברים "אחרי שבע שנים שאת רואה רק אותי, אחרי שהוא הכניס אותי לעניינים הוא הפסיק להיכנס לחדר. היית בטוחה שאני זה שחטף אותך" הוא בלע את הרוק שלו והמשיך "היחס שלי השתנה כשהבנתי כמה התפקידים שלנו חשובים, פתאום לא היינו רק משחקים אלא התחלתי גם לחנך אותך" העברתי יד רכה על הלחי שלי כדי לסמן לו שאני יודעת שמדובר בסטירות שהייתי מקבלת וכשחושבים על זה מעולם זה לא היה סתם רק כשקיללתי או אמרתי משהו לא במקום. הוא החזיק את ידי והוריד אותה מהלחי שלי, הוא לא נתן לי אפילו מעט לכעוס על מה שהיה. "תביני מרי" אמר כשידו עוד אוחזת בידי על ברכי "גם לי לא הייתה את הזכות לשאול שאלות ומעולם לא נטשתי, בגללך" הוא כלא אותי בעיניו "לא רציתי להשאיר אותך לבד" הוא הוריד את ידו ממני. הרגשתי כאילו אנדרס מפחד לשדר לי חום, כשהוא כבר מתחיל הוא ישר קוטע את עצמו. מה מפחיד אותו כל-כך? "מה הסיבה שאני פה?" התעלמתי מאמירתו "אתה פה כי עקבת אחריהם ונשארת כאן בגללי" הסתכלתי עליו במבט שלא ישאיר אותו רגוע "אבל למה אני?" הוא הסתכל עליי שניות ארוכות "אני לא יודע".