כלואה

כלואה: פרק 38- אנדרס שלי.

"נלי" הורדתי את החיוך ונהייתי מודאגת "בואי" היא אמרה והסתובבה. היא התחילה לצעוד לעבר חדרי וכשנכנסנו אליו היא חיכתה שאתיישב על המיטה ואז היא סגרה את הדלת אחריי.

"תראי מרי" היא התיישבה על ידי במיטה. פחדתי, כל-כך פחדתי ממה שהיא תגיד עכשיו. "אני יודעת שבהתחלה לא הסתדרנו" הרגשתי את ליבי מגביר קצב "ואפילו עשיתי כמה קטעים מגעילים" לא היה לי ספק בכלל על מה היא מדברת "אבל כרגע" היא הסתכלה עמוק בתוך עיניי "את חשובה לי" אוקיי, ממש לא ציפיתי לזה! "באמת?" אפילו חשפתי חיוך קטן, חיוך מופתע. היא הנהנה. חיכיתי שתמשיך. להבין מה פשר השיחה הזאת. "אתם מסכנים את עצמכם" נשכתי שפתיי, מתה להגיד לה שזה ממש לא מעניין אותי "ירצחו אתכם" היא הייתה נראית ממש מודאגת "ולא סתם מרי, מייקל יבקש ממני ומטומי לעשות את זה ויותר מזה, אולי הוא יעשה את זה בעצמו" בלעתי רוק, כמה עוד אפשר לדבר על המוות שלי? "את חושבת?" שאלתי למרות שבתוך תוכי ידעתי שזה נכון "למה שהוא ידע?" שאלתי מבלי לתת לה לספק תשובה על השאלה הקודמת שלי "הוא ידע" היא אמרה ברוגע "הוא יודע הכול בסוף" היא לא אמרה שהיא תגיד וכבר הוקל על ליבי. "אנדרס הוא אחד האנשים הכי חזקים שאני מכירה" היא התחילה "הוא יצליח להתמודד עם זה" היא העבירה יד בשיערי "אם לומר את האמת מרי, את לא כזאת חזקה" היא צדקה למרות שנורא השתנתי לאחרונה "הוא סוחף אותך לזה" לא ידעתי מה להגיד לה, הרי היא קוראת את המחשבות שלי כאילו שהיו שקופות בראשי "את אוהבת אותו?" היא שאלה אחרי כמה שניות שבהן הסתכלנו אחת על השנייה "כן" הוספתי גם הנהון שיחזק את אהבתי "אני מצליחה להבין למה הוא אוהב אותך" היא אמרה והפסיקה לשחק בשיערי. היא קמה מהמיטה שלי והייתה תחושה שתכף תלך. אחזתי ביד והסתכלתי עליה מלמטה בעודי עוד יושבת על המיטה "את לא תספרי נכון?" ניסיתי לשכנע. היא חייכה את חיוכה המרגיע "ממש לא מרי" השתחררנו מהידיים "רק תיזהרי!" היא אמרה והתקדמה לעבר הדלת. היא פתחה את הדלת, זרקה חיוך נוסף לעברי ואז יצאה.

נשענתי אחורה במיטה כשרגליי עוד צמודות לקרקע. הדמעות התחילו לזלוג מעצמן. הסתדרתי במיטה כדי לישון. בסוף הלילה הכי מיוחד בחיים שלי, אני בוכה. היה בדמעות קצת אושר אבל הרוב היה עצב. אני אוהבת את אנדרס שלי אבל אני בוגדת בחברים שלי.

***

אזעקה העירה אותי, כמעט כמו בכול בוקר. קמתי במהירות מהמיטה ורצתי לחדרון להתארגן מהר ובמיוחד להחליף את השמלה הכחולה שנרדמתי איתה הלילה.

אחרי שסיימתי צעדתי הליכה מהירה במסדרון לעבר המועדון. כשנכנסתי רק נלי ואמה היו. נלי הייתה קצת מנומנמת על הכיסא ולכן לא בירכתי אותה בבוקר טוב.

צעדתי ישר לעבר אמה שעמדה קצת רחוק מנלי. "מה היה אתמול?" היא שאלה כשממש הייתי על ידה. "הם ירו בשוטרים" לחשתי "אני יודעת. היו לי המון בעיות בגלל זה. איך זה קרה?" היא צעקה בלחש. הסטתי את מבטי לנלי שתבין שמדובר בה "היא הרבה יותר פייטרית ממה שזה נראה" עניתי לה קרוב לאוזן מהפחד שאולי נלי מאזינה. "כוסאמק" מלמלה אמה "הם היו השוטרים הכי טובים שלי" עשיתי פרצוף כאילו מבואס, הרי אני לא באמת מכירה אותם "אני מצטערת" לחשתי.