כלואה

כלואה: פרק 33- תמותו ביחד!

חקרתי עוד קצת את עיניו ושתקתי. לא הצלחתי להבין איך טומי, חבר טוב שלי מעמיד אותי במצב כזה. נתתי לו עוד מבט אחד ואז הלכתי משם. נכנסתי בחזרה למועדון, ידעתי שהוא לא יבוא אחריי.

התיישבתי בעצבים על יד אנדרס ובשנייה שהתיישבתי הוא הכריז "מצאתי עליהם הכול" הוא אפילו לא הסתכל עליי, הוא היה בשלו. כשלא עניתי לו הוא התייחס, סיבב את מבטו אליי. "מה קרה מרי?" הוא שאל ואני עדיין הייתי שקועה בתוך בועת עצבים. נמאס לי להיות הקטנה והתמימה. התיישרתי בכיסא, חשבתי איך אומרים את זה לאנדרס מבלי שיתעצבן. "זה טומי" התחלתי והוא שתק, יודע טוב מאוד שאמשיך "הוא יודע הכול" השפלתי מבטי ולא העזתי להרים אותו לעבר אנדרס "עלינו?" הוא שאל והיה נראה שלא מופתע כלל "גם" מלמלתי ואנדרס סיבב את פניי בעזרת ידיו, ודרש מעיניי להסתכל עמוק לעיניו "מה זאת אומרת גם מרי?" הוא שאל בעצבים. ידעתי שאיך שאפלוט שטומי יודע גם על לילי, אנדרס יאבד את עצמו וגם את השלווה. הייתי חייבת לספר לאנדרס הכול. גם מהבחינה שהוא יבחין שאני משקרת וגם כי אני רוצה שלא יהיו בנינו סודות.

"הוא יודע גם על לילי" אמרתי בקול נמוך, כזה שלא רוצה שאנדרס יידע אבל מן הסתם שהוא שמע. "מה?" הוא צעק "איך הוא יודע?" ראיתי איך העצבים עושים את דרכם לידיו, ראיתי את זה כשידיו התאגרפו וקיבלו צורה. "אני לא יודעת איך הוא יודע" הרמתי מעט את קולי. "לא שאלת אותו?" הוא צעק בחזרה "הייתי עסוקה בלשמוע מה התנאים שלו בשביל שלא יספר" נפלט לי, בחיי שזה יצא מבלי שרציתי. "מה?" הוא אמר בזלזול "איזה תנאים מרי?" פניו שידרו כעס. כבר לא היה לי לאן לחזור, לא היה לי איך להרגיע. "שלא יהיה בנינו קשר רומנטי" עצמתי עיניי בחוזקה. לא רציתי לראות איך אנדרס יקבל את זה. "בן זונה" רק שמעתי שהוא מלמל וכשפתחתי את עיניי כתוצאה מרעש של תזוזת הכיסא ראיתי שאנדרס יצא בהליכה מהירה מהמועדון. התפללתי בליבי שהוא לא הולך לאן שאני חושבת.

קמתי מהר אחריו, הוא כבר נעלם מהאופק, חיפשתי את החדר של טומי ומצאתי אותו תוך שניות ספורות.

הדלת הייתה פתוחה ובדיוק אנדרס תפס את צווארו של טומי והצמיד לקיר "על מי אתה חושב שאתה מאיים?" הוא צעק וטומי רק ניסה להתגונן עם ידיו. הוא ניסה להחזיר לאנדרס אבל זה כבר היה אבוד כי אנדרס לחץ עוד ועוד על גרונו של טומי והוא אפילו לא יכל לענות לו על השאלה הרטורית ששאל בהתחלה. "דיי אנדרס" סגרתי את הדלת כדי שאף אחד לא יפתיע והלכתי לנסות להרפות את ידו של אנדרס מצווארו "אתה תהרוג אותו!" צעקתי וניסיתי לשחרר את ידו של אנדרס "תעופי מפה מרי!" הוא צעק עליי. לא לקחתי את זה ללב כמו בכול הפעמים. ידעתי שלא אנדרס מדבר, אלא הכעס. "אני לא עפה מפה!" צעקתי בחזרה וניסיתי חזק יותר לשחרר את ידו אך ללא הצלחה. "תעופי מפה מרי! זה לא עניינך!" הוא הסיט מבטו אליי. עיניו השחורות היו נראות כמו שני סכינים חדים קטנים. כמו סערה בלב ים, הן הפחידו אותי ממש אבל לא נכנעתי למבט שלו. "זה ועוד איך ענייני!" צעקתי "תעזוב אותו!" צעקתי ואנדרס שחרר את ידו ממנו והסתכל עליו. הוא נשך את שפתיו, זה היה נראה מהכעס. טומי השתעל כתוצאה מכך שהאוויר שלו נחסם והניח את ידו על צווארו, מנסה להקל על הכאב. אנדרס חיזק את הלסת שלו וניגש אל הדלת ויצא.