כלואה

כלואה: פרק 39- כרטיסי טיסה.

"אנדרס, אנדרס" ניסיתי לעורר אותו מדאגתו. "מה מרי?" הוא שאל אחרי שהתאפס על עצמו "מה יש לך?" שאלתי בפרצוף מודאג גם כן. "תחושת בטן לא טובה" הוא אמר. העברתי יד רכה בשערו השחור ובסיום הליטוף שאלתי "רוצה לבוא לישון איתי קצת?" חיוכי המתוק השתרע על פניי. הוא הסתכל עליי בהבעה מוזרה "אמצע היום" הוא אמר "אז מה, ננוח קצת. בין כה אין מה לעשות כל-כך" הוא חקר את עיניי עוד קצת "כן, נכון" הוא אמר והפניתי את גופי לצאת מהמועדון והוא בא אחריי.

צעדנו במסדרון הצר ביחד ובמהירות, חוששים שיראו אותנו צועדים יחד לעבר החדר האחרון, החדר שלי.

נכנסנו לחדר ואנדרס ישר נזרק על מיטתי, בעוד אני נועלת את הדלת. הלכתי לכיוונו ונשכבתי על ידו במיטה. הוא פרס את ידו השמאלית ואני נשכבתי עליה כשצווארי מעליה.

"אנדרס" אמרתי בלחש בעוד שנינו מסתכלים על התקרה. לא חיכיתי שיענה כי היה לי ברור שהוא שומע אותי "למה אמרת שיש לך תחושת בטן לא טובה?" לקח לו זמן לענות אבל בסופו של דבר הוא אמר "כי הארגון הזה פועל כבר כמה שנים, המשטרה מעולם לא הצליחה להפיל אותו" כיווצתי פניי, אבל אנדרס לא ראה את זה כי בכלל לא הסתכלנו אחד על השנייה "אבל אמה אמרה שיהיו הרבה שוטרים" אנדרס גיחך קלות, ממש בשקט, כמעט ולא שמעתי את זה. "זה לא משנה מרי, הארגון הזה ממש גדול. הוא לא מסתכם רק במי שאת מכירה" הוא גירד בידו שהייתה מתחת לצווארי "גם אם הם ייתפסו את מייקל, נלי וטומי, האנשים הבכירים יותר יידעו שאני ואת היינו כמו מרגלים" הוא אמר וליבי התחיל לדפוק טיפה יותר מהר "מה זאת אומרת? איך הם יידעו?" הסתדרתי בנוחות יותר על ידו "כי רק הם ייכנסו לכלא ואנחנו לא" הוא הסביר ואני חייכתי "אבל אנדרס, אנחנו לא נהיה פה יותר, אנחנו נעלם מפה" הוא הזיז ראשו והסתכל עליי "הם יימצאו אותנו" חייכתי אליו כדי להרגיע אותו "אני סומכת על אמה" אמרתי בחיוך ושתקנו דקות אחדות. התבוננו בתקרה שנינו. אני לפחות, ציירתי לי את כל חלומותיי בדמיון וחלמתי עליהם כשבהיתי בתקרה.

"אנדרס" אמרתי בשקט והוא שוב חיכה שאמשיך "מה החלום שלך? מה תרצה להיות?" הוא שתק ואז השמעתי כמו "נו" קטן ושקט כדי שיענה לי "אני לא יודע, אף פעם לא חשבתי על זה" עשיתי פרצוף מופתע שהוא לא היה יכול לראות "אז תחשוב עכשיו" הוא לא חיכה שנייה וענה "אין לי מושג מרי, אני לא טוב בכלום" לקחתי את ידי והסטתי את ראשו שמאלה "למה אתה אומר ככה?" נתתי לעיניו להיות סגורות בתוך עיניי ולא נתתי לו להתחמק ממני "כי אני כל החיים שלי רק רוצח, נראה לך שאני יודע לעשות משהו יותר טוב?" חייכתי כדי להקל על הסיטואציה הכבדה שנקלענו אליה "אתה בטוח טוב בעוד דברים אתה רק צריך לגלות את עצמך וכשנצא מפה, יהיה לך הרבה זמן" הוא חייך "את מתוקה מרי באמת" הוא גירד בזיפיו "אני מצטער, אני מפחד לאכזב אותך" הסתכלתי בעיניו עמוק "לאכזב אותי?" שאלתי במתיקות "מה פתאום, אני הכי מאושרת בעולם שאנחנו מתחילים חיים חדשים" הוא קיפל את ידו שעליה שכבתי ובכך גרם לפניי להיכנס בתוך שקע צווארו "את כל-כך חשובה לי" הוא מלמל ואני חייכתי. מאושרת כל-כך שהצלחתי, שהצלחנו להשיג חיים חדשים. הוא שחרר את ידו ושוב בהינו בתקרה "מה את רוצה לעשות בעתיד?" הוא שאל. עיניי התמלאו בלבבות וגופי רעד כשחשבתי על העתיד "אני רוצה להיות רופאת ילדים" אמרתי בקול מפנטז. הוא חיכה כמה שניות ואז ענה "זה מעולה, ככה תדעי לטפל בילדים שלנו" הרגשתי איך הפרפרים מתרוצצים בבטן שלי ואין כבר מקום אליהם מרוב שהם רבים "שלנו?" שאלתי בחיוך והוא יכול היה לחוש את החיוך שלי דרך הקול. "כן בטח, אני רוצה לפחות שלושה" הוא אמר ולא הצלחתי להוריד את החיוך המטומטם מהפנים "אתה תהיה אבא זקן, אני אהיה אימא מגניבה" הוא גיחך "נראה לך?" הוא מהר התפרץ "יהיו לנו שלושה בנים וכל אחד מהם שחקן כדורסל מצטיין" חייכתי ושאלתי בחשש "זה שזורקים כדור לשער?" הוא חייך חיוך נבוך "לסל" תיקן אותי בנחמדות ואני גיחכתי קצת על עצמי ועל חוסר הידע. "ומה עם בת?" שאלתי בחשש "טוב נו ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת" חייכתי "אני אצטרך ללמוד הרבה בשביל להיות רופאה" אמרתי והוא הנהן, הרגשתי את זה כי גופו זז "תיראי מרי, את חכמה ממש וזה לא ברור שמישהי כמוך שהייתה..." הוא לא הצליח לנסח את המילה "כלואה?" שאלתי "כן זה, תדע כל-כך הרבה דברים" תהיתי לרגע "כן, אתה צודק "הכול בזכות הספרים" השטתי את ידי והצגתי לו את ספריית הספרים המגוונת שלי" מזווית עיניי ראיתי שהוא חייך "כן, התעקשתי שתלמדי" חייכתי והתביישתי קצת בשאלה הבאה שלי "מתי הבנת שזה אנחנו?" הוא שתק לכמה שניות שהרגישו כמו נצח. הרגשתי ממש נבוכה "ביום הראשון שג'ים חטף אותך" הוא נאנח "הרגשתי שהוא חטף לי חתיכה מהלב" כיווצתי גבותיי אך אנדרס לא ראה "אבל לא הכרת אותי, הייתי בסך-הכול שכנה שלך וגם רק בת שלוש" מבטינו עדיין היו לכיוון התקרה, לא מסתכלים אחד על השני. "לא יודע איך להסביר את זה מרי, אולי כי היית קטנה ובגלל זה הרגשתי ככה" הרגשתי מוזר, הרי מה שהוא אומר זה בכלל מוזר "איך נספר לילדים שלנו את כל זה?" ניסיתי להעביר נושא למשהו חיובי הרבה יותר "לא נספר. זה מה שחסר לנו שהם יידעו שאבא שלהם רוצח" חייכתי וניסיתי להקל על מה שהוא חושב "אתה לא" הוא הסיט מבטו והסתכל עליי "אז מה אני?" הוא שאל "אתה באמת רק רודף את הצדק" כחכחתי בגרוני "שמייקל ביקש מכם לרצוח את ביל, לא עשית את זה" הוא הסתכל בעיניי וחשב "כי לא חשבתי שזה מגיע לו" הוא ענה "אתה רואה?" הראיתי לו שהוא לא סתם רצח "ולילי" אמרתי. הוא חייך. הוא ליטף את הלחי שלי ברכות וקיפל שוב את ידו כדי שנתקרב. "מה עשיתי שמגיעים לי כל החיוכים האלה?" שאלתי והוא חייך שוב. העברתי את כרית האצבע שלי על שפתיו בעדינות והוא נישק אותה. "אני אוהב אותך" נשימותיו החמות היו על שפתיי ועיניי התגלגלו. הריח שלו היה באף שלי ונזכרתי בטעם המתוק של שפתיו. "גם אני" לחשתי והוא הניח את שפתיו על שפתיי. הוא שיחק עם לשונו בתוך פי. הרגשתי שכמו שהלשונות שלנו הצטלבו כך גם האהבה. אני אוהבת אותו כל-כך. הוא היה ותמיד יהיה האהבה הראשונה והאחרונה שלי.

אחרי הנשיקה הוא אמר "אני צמא" חייכתי כי זה פשוט הגיע משום מקום "אפשר גם?" שאלתי והוא לא אמר כלום. הוא צעד לעבר הדלת, פתח את נעילתה ויצא.

בינתיים אני חשבתי כמה מדהים זה יהיה, החיים שלנו יחד. שלושה ילדים מקסימים ובראשי הם היו לגמרי אנדרסים קטנים. בכלל לא שילבתי בינינו. הם היו נראים לגמרי כמוהו. חייכתי כלפי חוץ, הדמיון שלי היה מתוק וכל-כך אמיתי. מי שלא שהה בתוך חדר אחד חמש עשרה שנים לעולם לא יבין מה אני חשה ברגעים האלה ממש. הדמיונות שלי הם המשענת שלי ומי ייתן הם גם יהיו העתיד שלי.

הדלת נפתחה ואנדרס ניצב בפניה עם שתי כוסות מים צוננים לפי הטיפות שזלגו כלפי חוץ הבחנתי בקרירות המים. הוא הגיע עד אליי והשיט לעברי את הכוס. התרוממתי למצב ישיבה והחזקתי את הכוס "קפוא" מלמלתי כשאחזתי בה ובדיוק התחלתי ללגום "מהמקרר" הוא אמר וזה גרם לגרוני לעשות רעש שאני צוחקת ואף איים להשפריץ את המים החוצה "תבלעי" אנדרס אמר בחיוך כשהבחין בכך. אחרי שבלעתי ואנדרס כבר סיים את הכוס במלואה "לא תשכח לי את זה שמילאתי מהברז?" הוא ענה "לא" ותפס את הכוס מידי והניח את הכוסות של שנינו על השידה. הוא רכן מעליי ונשכב עליי. הוא ליטף את שיערי "אני מקווה שהיא תהיה יפה כמוך" הוא אמר "מי?" שאלתי וקצת נבהלתי מכך שהוא מדבר על מישהי אחרת "הבת שלנו" חייכתי חיוך מתוק ולא הצלחתי להתאפק. התנפלתי עליו בנשיקה וראיתי איך אנחנו כבר מגיעים לעוד לילה, יותר נכון צהריים מיוחדים.

עד שנשמעו יריות והתשוקה נקטעה. "מה זה היה?" הסתכלתי על אנדרס. הוא קם ממני ונעמד "אני לא יודע" הוא אמר בלחץ "בוא נלך לבדוק" התרוממתי אחריו והוא דחף אותי לשבת בחזרה "את נשארת פה שמעת?" הוא אמר וצעד לעבר הדלת, הלכתי אחריו. "אנדרס אני רוצה לראות מה קרה" אמרתי בלחץ וחששתי כל-כך "בגלל זה אני הולך לבדוק" הוא שלף את הסכין ופתח אותו, הוא שם אותו במכנס מאחור וכיסה עם החולצה. "אל תצאי מפה מרי!" הוא אמר בקול מפחיד "שמעת אותי?" הנהנתי לעברו והוא יצא. הוא סגר את הדלת ואני נשענתי עליה. כל-כך פחדתי מהיריות האלה.

גררתי את כל גופי במורד הדלת והתיישבתי על הרצפה. חיבקתי את ברכיי שרעדו. איך החיים שלי מתהפכים בקיצוניות בכל רגע. "הכול בסדר, הכול בסדר" מלמלתי לעצמי ובלי שליטה זלגה דמעה עד לסנטר שלי ואז צנחה אל הרצפה.

הדלת נפתחה ואני קמתי במהירות כדי להקל על הפתיחה, זאת הייתה אמה. היא נכנסה בשקט "אמה, מה את עושה פה?" שאלתי בפחד וסגרתי את הדלת אחריה. "קחי" היא השיטה לעברי מעטפה. "מה זה?" אמרתי בעוד אני פותחת את המעטפה. היא לא ענתה לי כי היא ראתה שאני אדע בעוד מספר שניות. "מה זה?" שאלתי כשהיו בידי שלושה כרטיסים. "כרטיסי הטיסה שלכם מרי, אתם חייבים לעוף מפה מהר" היא אמרה בלחץ, אפילו ניכר על מצחה קצת זיעה. "מה? מה קרה? למה יש פה שלושה?" היא ממש רצתה לברוח ממני כבר "לילי תחכה לכם בשדה תעופה" היא אמרה ואז חקרה את החדר "איפה אנדרס?" מבטה התגלגל ברחבי החדר "הוא יצא" אמרתי בלחש "לאן?" היא שאלה בקול גבוה ומבוהל "אני לא יודעת.." אמרתי בפחד.