כלואה

כלואה: פרק 24- פחד.

"יופי אמה. כל הכבוד אני ממש אוהב את המסירות שלך" חייך מייקל לעברה "תלמדו ממנה" הוא הוסיף והיא הנהנה לעברו באהדה.

לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה שהבחורה הזאת תגלה שאני ואנדרס שיקרנו ושינינו את כל התכניות. הלב שלי רעד בלי הפסקה, הזעתי מעט.

"שמחתי להכיר אתכם, נפגש בהמשך" אמרה אמה לכיווננו ויצאה מהמועדון. יש בה משהו אחר, משהו פולשני ומבקר.

מייקל חייך מספר שניות אחרי יציאתה מהמועדון ואז המשיך "ועכשיו סיכום משימה" הוא הכריז בקול רציני, כאילו לגמרי איבד את החיוך בשנייה שיצאה. "למה אנחנו צריכים אותה נו באמת מייקל" נזפה בו נלי בעצבים. אני שונאת שנלי מתערבת וחושבת שהיא מבינה הכול, אבל הפעם זה ממש לא הפריע לי כי איפה שהוא זה לטובתי, מבלי שהיא יודעת. "נלי מספיק!" הוא צעק "צריך אותה כי ככה החלטתי וזהו" דממה שררה במועדון "ועכשיו סיכום משימה" הוא אמר בקול שקט כאילו שלפני כמה רגעים לא צעק על נלי. "אנדרס בבקשה" נתן מייקל את זכות הדיבור לאנדרס.

אנדרס כחכח מעט בגרונו ואז אמר "עשינו הכול כמו שצריך" הוא הרטיב את שפתיו "נלי עקבה אחרי לילי וטומי" הוא היה נראה טבעי לחלוטין "פשוט ביקשתי מטומי שידאג שלילי תהיה לבד כי מרי מתביישת לרצוח ליד אנשים, נכון מרי?" אנדרס העביר את רשות הדיבור אליי. בלעתי את הרוק שהצטייר כפחד בעיניי. "כן" גמגמתי והסתכלתי על מייקל "כאילו כן. חשבתי שאני אסתדר איתה יותר טוב לבד" חייכתי באילוץ "וצדקתי" הוספתי. מייקל לא אמר מילה רק הנהן לעברנו.

"בסדר גמור" הוא רשם כמה דברים על דף כמו שהוא עושה בכל סיכום משימה "רק בגלל שזה אתה, לא מפריע לי" הוא הסתכל על אנדרס "פעם אחרונה אבל שאתה משנה פרטים בלי להודיע לי" הוא דיבר בקול מזהיר ואנדרס הנהן לעברו. כנראה שמייקל ממש אוהב את אנדרס. הוא רשם עוד כמה דברים בדף, סינן "ביי בינתיים" מבין שיניו ויצא. נאנחתי כאות להקלה וטומי הניח את ידו על ברכי "מה יש מרי?" הוא שאל במבט בוחן "כלום" פחדתי שיקרא אותי ואת הפחד שלי "פשוט זאת פעם ראשונה שהכול תלוי בי" המצאתי משהו שישב לי על הלשון באותו הרגע. "מה אתם חושבים על האמה הזאת?" נלי זרקה לאוויר וקטעה את השיחה שלי ושל טומי, שוב היא עושה משהו לטובתי מבלי לדעת.

"שהיא יפה" הסתובב טומי לנלי ונלי עיוותה פנייה "היא מעצבנת" היא ענתה לו "היא מתנשאת" היא המשיכה. "היא חשודה" אמר אנדרס וכולנו הסטנו את פנינו אליו. "מה זאת אומרת?" שאלתי בקול נמוך שרק בגלל השקט שהשתרע במועדון יכלו לשמוע אותי. כל המבטים עדיין הופנו לאנדרס, מחכה שיענה לשאלה שלי. הוא התקדם קדימה למקום שבו מייקל עומד תמיד, אני חושבת שהוא עשה את זה כדי שכולנו נוכל לראות אותו "זה לא קצת מוזר בעינכם?" הוא שאל ברטוריות ומיד פירט מדוע הוא חושב ככה "מייקל מביא חניכה" הוא הקריא כמו כותרת בעיתון "מייקל בחיים לא הביא חניכה" הוא ענה לעצמו "את זוכרת את עצמך כזאת בעלת בטחון שהגעת לפה נלי?" ירה לעבר נלי שאלה, היא עיוותה פניה בצורה מוזרה והשיבה "לא" במסתוריות. "מאיפה כל הביטחון העצמי שלה?" הוא שאל את כולנו ומין הסתם שלא היינו יכולים להחזיר לו תשובה אז שתקנו. "למה מייקל כל-כך חייכני וגאה בה?" הוא זרק שאלה נוספת לאוויר "אולי כי היא החניכה שלו?" התחכם טומי. אנדרס נד בראשו "יש פה משהו מעבר טומי" כולם השתתקו. נלי נאנחה וטומי קם מהכיסא "אני הולך לנוח" הוא הצהיר בפנינו, טפח על כתפי ויצא מהמועדון. נלי לא אמרה מילה רק יצאה כמה שניות אחריו. נשארנו אני ואנדרס. לא יודעים מה לעשות. "מה זה היה עכשיו?" נעמדתי למולו, הוא גיחך לי וסידר את שיער לאחורי אוזניי "הגיע הזמן שתלמדי מרי" עיניו תקפו את עיניי "אלמד מה?" פניי שידרו רצינות מוחלטת "איך לרכוש את הקול של חברים שלך" הוא תפס בזרועי בחוזקה "מה זאת אומרת?" הסתכלתי על ידו והוא הרפה אותה מעט אך עדיין אחז בי. הוא הסתובב להסתכל אם מישהו נמצא ליד הדלת ואז התקרב לפניי, קרוב לאוזני. "כשאמה תבוא ותגיד שלילי לא נרצחה, נדע לפחות שנלי וטומי בצד שלנו" גבותיי הורמו בפליאה, לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה "מה?" הרמתי קולי מעט מחוסר ההבנה "אני גורם להם לשנוא אותה מעכשיו" חייכתי, הצלחתי להבין למה הוא מתכוון "גם ככה הם כבר שונאים אותה בלי שום קשר אלייך" זרקתי לאוויר, לא רציתי שיהיה גאה בעצמו יותר מידי. הוא הוריד את ידו ממני והפנה את גופו לצאת מהמועדון. כרגיל, נשארתי לעמוד בלי לדעת אם אחיה מחר בכלל.

אנדרס הגיע עד לפתח הדלת ואז הסתובב "מרי" הרמתי מבטי אליו כי בכלל בהיתי ברצפה עד עכשיו "תבואי אליי היום לחדר בערב" פניי התכווצו קלות "למה?" שאלתי מעט מפוחדת. "אני צריך לדבר איתך" הוא הרים שפתיו לחיוך וחשף כמה שיניים. פעם ראשונה שזה קורה.

הפחד בבטן התערבב לי עם ההתרגשות שחשתי.