כלואה

כלואה: פרק 19- פעם.

גיחכתי מעט עם פרצוף מבוהל, בתוך תוכי רציתי שטומי עכשיו ייקרע מצחוק וידחוף את כתפי מעט אחורה ואז אבין שהוא צחק. זה לא מה שקרה.

"מרי" עורר אותי טומי ממחשבותיי על הנאמר "תגיד לי שצחקת" התנערתי מעצמי. הוא לא ענה לי רק שלל את מה שאמרתי עם ראשו. "מה אני עושה?" שאלתי מקווה שטומי יוכל לחזור בזמן ולמנוע מאנדרס לנשק אותי. "מרי" הניח את ידו על כתפי כתמיכה "את הנעשה אין להשיב" חייך קלות מנסה לנחם אותי מעט "וחוץ מזה אמרת שהוא נישק אותך כששמעתי אתכם מדברים במועדון" הסתכל עליי מעט בוחן את מבטי. תהיתי רגע ואז עניתי "כן". הוא השיב לי בחיוך "אז אל תדאגי, את לא תסתבכי" נשכתי את שפתיי קלות "אני גם לא רוצה שאנדרס יסתבך" מנסה בחוסר הצלחה להראות שהוא לא מעניין אותי. "מרי" כלא אותי בין עיניו "שיהיה אכפת לך רק מעצמך" הנהנתי לעברו ובמחשבותיי עוד חושבת על אנדרס. "מה זאת אומרת שזה קרה פעם?" שאלתי את טומי מסוקרנת "את מי הרגו?" תקפתי בעוד שאלה. הוא חייך אליי ואז הוריד את החיוך מהר "ג'ים" אמר את שמו ומיהרתי להראות שאני יודעת מי זה "אבא של מייקל" טומי כיווץ גבותיו מנסה להבין מאיפה אני יודעת מי זה "אנדרס" מיד הסברתי לו מאיפה אני יודעת "בסדר" ענה וחשב לרגע איך להתחיל "ג'ים היה נשוי לאנג'ל" פרצופי התעוות מעט "אימא של מייקל?" רציתי לדעת שאינני טועה והוא הנהנן. "עד שהתאהב בנטליה" פרצופי המשיך להיות מעוות כי הבנתי לאט לאט שג'ים עבר על אחד מחוקי הארגון "אז הוא עבר על החוקים" הסתכלתי על טומי צמאה לתשובה "כן, זה היה חוק שג'ים קבע" לא הצלחתי להבין. למה שבן אדם שיש לו רומן בתוך הארגון יחוקק חוק שהוא נגדו. תהיתי לעצמי ואני חושבת שטומי הבין שזה מה שאני שואלת בראשי כי המשפט הבא שיצא מפיו היה "את בטח חושבת למה לו לעשות את זה?" חייכתי מעט שיבין שהוא צודק וימשיך "כדי שאנג'ל לא תחשוד שיש לו מישהי כמו שחשדה בזמנו אז הוא חוקק את החוק הזה כשהיה המנהיג כאן ומי שיפר דינו מוות כמו שאר החוקים" פערתי את פי קלות, מה בן אדם יכול לעשות בשביל ששקר לא יתגלה "ומה קרה אז?" שאלתי והוא מיהר לענות "הוא נחשף והשקר התגלה" נשכתי שפתיי "מי גילה אותו?" שאלתי מסוקרנת. הוא הסתכל עליי מעט או שהוא חקר אותי או שחשב לרגע מנסה לצור תחושת מתח "מייקל" כשאמר את השם נכנסתי למן מעגל של מחשבות. מנסה להבין מה קורה בארגון הזה, האחד רוצח את השני. "מייקל רצח את אבא שלו?" שאלתי בקול גבוה מתעקשת לא להבין והוא הנהן לעברי מאשר את אמירתי. "אני לא מאמינה" הוספתי כשפי נשאר עוד פתוח. "הוא שנא את אבא שלו" ענה לי טומי "עוד הרבה לפני שרצח אותו" פניי היו מופתעות עוד מהבשורות הקודמות "אבל למה?" טומי נאנח וענה "אני לא יודע". שררה בנינו שתיקה של כמה דקות עד שטומי קטע אותה. "מאז מרי" הרטיב את שפתיו "מאז החוק הזה הוא החוק הכי חזק כאן" בלע רוק לשנייה "במיוחד שמייקל המנהיג" עיניי התגלגלו מעט מתחננת שהסוד הקטן שלי לא יתגלה. "תשמרי על עצמך" הוא ליטף מעט את כתפי ומחשבותיי תקפו אותי בזמן הזה "את חשובה לי" הוא אמר והרים מבטו. חייכתי אליו והוא חייך בחזרה. "באמת?" שאלתי מופתעת ומעט ביישנית, הרי זאת פעם ראשונה שאני חשובה למישהו שהוא לא אנדרס. "כשהיית כלואה אנדרס תמיד שיבח אותך שאת אינטליגנטית ומוכשרת" בקע חיוך קטן מפי "מה? מה קרה?" מיהר להבין את פשר החיוך "מצחיק שאתה אומר כשהיית כלואה" חיוכי עוד השתרע על פניי "למה?" מיהר להבין "כי אני עדיין" הורדתי את החיוך העצוב ושתיקה מעיקה ומחניקה הייתה בינינו "הוא אמר שאת מיוחדת" הוא שינה נושא, אני חושבת שזה היה בכוונה, אבל בכל אופן זרמתי עם זה. פניי התעצבו מעט. טומי הרים את מבטי אליו כשהשפלתי אותו "מרי" נשכתי את שפתיי "מה יש?" הוא הסתכל עליי במבט מסוקרן. "אני בחיים לא אחווה אהבה אם זה ככה" נאנחתי "הרי אסור לי לצאת מפה אם זה לא בשביל משימה ואסור לי לצור קשרים עם אנשים שפה" הוא לא אמר מילה. רק משך את כתפי לחיבוק וחיבק. אני חושבת שזו הייתה הדרך שלו לומר לי שאני צודקת.

בעודנו מתחבקים שלוש דפיקות ברורות וחדות נשמעו על דלת חדרי ומהר התנתקנו מהחיבוק.

"מי זה?" צעקתי והדלת נפתחה בעדינות. פניו הרציניות של אנדרס נכחו וזה עשה לי משהו בלב. טומי התרומם מהמיטה "אני בדיוק בדרך ללכת" הוא הסתובב אליי כדי שאנדרס לא יראה אותו ועשה לי פרצוף שאומר משהו. לא חושבת שהבנתי בדיוק מה הוא אומר.

טומי התקדם לדלת ויצא ואנדרס התקדם לעברי והתיישב באותו מקום שטומי היה.

"איך את?" התעלם מכל סצנת הכניסה והבהיר את המטרה שלשמה הגיע "אני חושבת שלעולם לא אשכח את זה" נשכתי שפתיי וראיתי אותו מתבונן בי עושה את זה ומהר העלה את שפתיו. הוא נאנח לשנייה, הבנתי שהוא לא יודע בדיוק מה לעשות או מה לומר לי על מנת לעזור "זה יעבור מרי" הוא רק זרק לאוויר, אי אפשר להסתמך על משפט שהוא בלי משענת. "הוא היה כל-כך מגעיל ושמן" הסתכלתי לאוויר כשבראשי תמונות חקוקות "ושעיר" הוספתי בגועל. אנדרס הניח את ידו על רגלי החשופה והפעם לא נרתעתי "כמה אנחנו מסתכנים בשביל צדק" הסתכלתי עליו בוחנת את מבטו והוא כרגיל לא שידר לי שום דבר, אולי שהוא קצת חושב כמוני "זה שווה את זה" הוא זרק מפחד שאני אתערער על מקומי כאן. "ואני?" חוששת להמשיך את המשפט "אני שווה את זה?" הוא כיווץ את גבותיו מנסה להבין לאן אני חותרת וכשמבטי לא שידר כלום הוא העז לשאול "מה מרי?" נשכתי שפתיי שנית, אני עושה את זה כשאני חושבת מה לומר "אתה תהיה מוכן להסתכן בשבילנו?" כלאתי אותו בין עיניי, בדיוק כמו שאני כלואה.