כלואה

כלואה: פרק 29- אסור.

"שיט" אנדרס מלמל ודפק בחוזקה על שולחן המחשב. לא יכולתי לומר לו כלום, לא להרגיע ולא לפצות את פי. השוק וההלם תקפו גם אותי. הוא קרב עוד ועוד את המצלמה "מה היא עושה שם?" הוא שאל ברטוריות, היה לי ברור שהוא לא רוצה שאענה על זה. מהסיבה הפשוטה שהשאלה הזאת מתרוצצת גם בראשי. הוא הסיט מבטו אליי "את נעלת אותה בדירה נכון?" פתאום עלה בי ספק קטן שאולי לא ואז בשנייה אחת קצרה נזכרתי בעצמי מסובבת את המנעול ולוחשת לה לא לצאת. "כן" עניתי אחרי שניות אחדות של מחשבה "בטוחה?" מסתבר שהוא הבחין באי יציבות שלי "כן, כן" אמרתי פעמיים. הוא נשף אוויר החוצה. עקבנו אחר צעדיה, מתחננים שלא תלך לרחוב שבו נמצאים טומי ונלי, אך היא פסעה בדיוק לשם. "לא, לא" מלמלתי. נראה לי שפשוט ניסיתי לשדר לה שלא תלך לשם. היא עברה שם ובדיוק כשעברה טומי ונלי נכנסנו לבניין קומות שבו גרו הזוג רוברטס. הם העיפו מבט קטן מאחוריהם אבל אני לא חושבת שהם הצליחו להבחין בה עוברת ברחוב. "זה היה קרוב" אנדרס מלמל והסיט מבטו אליי "אתה חושב שהם ראו אותה?" הוא שלל את שאלתי עם ראשו. השתיקה ליטפה מעט את פי וגם את פיו של אנדרס, שתקנו דקות אחדות. "כל עוד היא מסתובבת חופשי, החיים שלנו בסכנה" הוא אמר. משום מה זה לא כל-כך הלחיץ אותי. אולי מעצם המחשבה שכבר כמה ימים החיים שלי בסכנה, בעצם מהפעם הראשונה שאני ואנדרס התנשקנו.

"אני יודעת את זה כבר ממזמן" הוא חייך עם עיניו והמשיך לחקור במאגר הנתונים על הזוג.

הוא רשם על דף את כל הפרטים, בני כמה הם, מתי קווין עזב את העסק שלו "מוזר" הוא מלמל בעודו מסתכל בתיק הנתונים שלהם "מה מוזר?" מיהרתי להתקרב למסך ולקרוא כי עד עכשיו לא הייתי כל-כך מרוכזת "מוזר שאין להם קרובים בכלל" הוא המשיך כשעיניו שקועות עמוק במסך "מה זאת אומרת?" שאלתי בעודי שקועה גם כן במסך המחשב "הקרוב היחיד שיש להם זה הנכד שלהם" הוא ענה. כיווצתי גבותיי ופני התעוותו "מה? איך זה יכול להיות?" שאלתי בחוסר ידע מוחלט "תכנס לנתונים עליו" ביקשתי למרות שהוא כבר ממש עשה את זה, הרבה לפני שביקשתי. מולנו הופיעה תמונה של בחור בן 24, שיער בלונדיני קצר ועיניים חומות כהות, היה כתוב ששמו הוא ביל. הוא הסיט פניו אליי "שיט" הוא מלמל "מה קרה?" נבהלתי מעט. אנדרס בלע את הרוק שלו וקם מהכיסא. הוא ניגש אל שולחן הניירת של נלי והוציא משם שני סכינים ואקדח. פי היה פעור כשעקבתי אחר צעדיו של אנדרס בחוסר הבנה. כשהוא הוציא את האקדח והכניס אותו במכנסיו מאחורה וכיסה אותו עם החולצה השחורה רק אז, התחלתי לעכל שהוא החזיק בידו אקדח אמיתי. כזה שראיתי רק את השרטוט שלו בספרים שהיו לי.

"מה אתה עושה?" שאלתי כשסיים להסתיר את האקדח והסכינים. זאת הייתה השנייה הראשונה שבה הצלחתי לדבר. "אני מכיר אותו" הוא סימן לי לבוא "לאן הולכים?" קמתי לעברו "זאת מלכודת מרי" הוא תפס את ידי וגרר אותי אל חוץ המועדון. "מה?" נגררתי אחריו "אסור לנו לצאת מכאן בלי אישור, בוא נדבר עם מייקל" פחדתי לרגע ממה שקורה לאנדרס. זה היה נראה כאילו תקף אותו משהו ששולט בו מבפנים. "אין לנו זמן" הוא המשיך לגרור אותי כנגד רצוני. "אבל זה אסור" צעקתי. הוא עצר את הליכתו, הסתובב והתקרב לפניי "את עשית כבר הרבה דברים אסורים" הוא לא נתן לי להמשיך לענות ושוב אחז בידי בחוזקה וגרר אותי אל מחוץ לבניין.