עיניי שהיו עצומות בחוזקה עקב הירייה נפתחו לאט לאט כשהרגשתי שגופי עוד מתפקד. החלק המפחיד באמת עדיין לא התחיל, או שטעיתי? פתחתי את עיניי וראיתי שביל של דם על הרצפה.
אנדרס התכופף אל ביל ואני ניגשתי אל טומי ונלי לעזור להם לצאת מהכיסא שאליו הם קשורים. אחרי שחילצתי אותם כולנו התכנסנו ליד הגופה של ביל. אנדרס נעמד והלך לכיוון החלון והסתכל מבעד לחלון. "מה אתה עושה?" שאלה נלי כשהבחינה בכך שאנדרס מתנהג מוזר. הוא התקרב אלינו ואמר "מישהו ירה בו מבחוץ" נלי ואני כיווצנו גבותינו, לא יכולתי לראות מה טומי עשה כי הוא עוד חקר את ביל. "מה זאת אומרת?" שאלתי "הירייה פגעה בראשו בצד ימין" הוא הראה לנו את הירייה "אין פה אף אחד חוץ מאיתנו מה שאומר שמישהו פגע בו מבחוץ" נלי מלמלה כמו "מה" שקט כזה ואחרי זה דיברה בקול רגיל "בשביל לפגוע צריך להיות צלף, השלבים של התריס בקושי היו פתוחים" היא קמה לכיוון החלון והסתכלה "אין שם אף אחד" אנדרס אמר כשהבחין בה מסתכלת. "חייבים לעוף מפה" טומי נעמד "כן הוא צודק" אמרה נלי "אם אחד השכנים שמע את הירייה הוא בטוח יזמין משטרה" הזיעה עדיין הייתה על גופי, זיעה קרה. "מה נעשה איתו?" שאלתי כשהבחנתי בכולם פוסעים לעבר הדלת. "אנחנו חייבים להעלים אותו איך שהוא" טומי אמר והסתכל על אנדרס. הרי היה ברור שהוא היחיד שיוכל לעזור לו להרים אותו "מה? איך נעלים אותו? לא יחפשו אותו?" נבהלתי מאיך שטומי הציג את הדברים. "הוא גם ככה היה אמור להיות מת" מלמל אנדרס והוא וטומי הרימו את הגופה.
יצאנו מהבניין הארור במהירות כדי שאף אחד לא יראה אותנו ונכנסנו אל הרכב.
אנדרס נהג בצורה מפחידה ומהירה ואפילו נלי סיננה כמה פעמים "תיזהר" בעת שנהג.
אחרי כמה דקות אנדרס עצר ליד הבניין וחיכה שאני ונלי נצא. "לאן אתם הולכים?" סירבתי לצאת מהרכב. "לטפל בו" טומי הסיט את פרצופו לעבר הגופה שישבה ביני לבין נלי מאחור. "מה נעשה אם מייקל ישאל איפה אתם?" שאלה נלי והסתכלה על אנדרס "סומכים עליכן" טומי מלמל ואנחנו יצאנו.
נכנסנו אל הבניין והתיישבנו בכיסאות במועדון תשושות מהיום המפחיד הזה, אני בכל אופן.
"מרי" נלי אמרה בקול רגוע, מודה שהשקט הזה קצת הלחיץ אותי. "כן" אמרתי אחרי שנייה קצרה ובה אפילו לא הסתכלתי על נלי כי פשוט היינו בתנוחה נוחה על הכיסא. "כל הכבוד על שניסית למשוך את הזמן" השקט בלע אותי, הרגשתי שהאדמה נפתחה ולקחה אותי איתה. הסטתי את מבטי אליה והמתנתי כמה שניות שתסתכל לעברי וכשהסתכלה סיננתי "תודה" ואז יישרתי את פניי ואפילו הרשתי לעצמי לחייך קצת. אחרי דקות ארוכות של שקט מבחינת שתינו, אני חושבת שזה נבע מהפחד והעייפות שאלתי את נלי "פחדת?" לא הסתכלתי עליה אבל תיארתי לעצמי שהיא חושבת מה לענות "מרי, הייתי כל-כך הרבה פעמים קרובה למוות" היא התחילה והיה ניכר שתמשיך "כל פעם אני כמעט נוגעת בו ואז מסתלקת" חייכתי. אין לה מושג כמה המצב שלה קרוב למצב שלי. כנראה שככה זה עובד בארגון הזה.
YOU ARE READING
כלואה
غموض / إثارةמרי נחטפת כשהיא בת 3 על ידי ארגון מסתורי. במשך כל שהותה בחדר שחור וקודר היא נפגשת רק עם אדם אחד, אנדרס. אנדרס מלמד ומחנך את מרי ולפעמים לא בצורה הכי טובה. אחרי חמש עשרה שנים מרי אמורה להצטרף לארגון, מה מרי תעשה כשתבין שהמשימה שלה בשביל להתקבל לארגון...
