כלואה

כלואה: פרק 34- לשלוט ברגש.

"מה?" פניי התעוותו כמופתעת "את רצינית?" שאלתי ליתר בטחון "רצינית מאוד" מבטה של אמה היה עמוק בעיניי ושידר לי את הרצינות שלה. "מה אתם בוחרים?" היא הסיטה את המבט לאנדרס ואליי ובסוף העברת המבטים נתקעה עליי. גמגמתי, לא משהו ברור שתוכל להבין ממנו. "אנחנו נעזור לך" אמר אנדרס ברוגע. "יופי" היא אישרה עם חיוך צבוע במהרה "תנסו כבר במשימה הזאת להוציא את מייקל מפה" היא אמרה בנחמדות בכאילו שלה ויצאה מהחדר שלי. "למה עשית את זה?" סיבבתי את פניי לאנדרס "עשיתי מה?" הוא שאל. אני חושבת שזה נבע או מתמימות או להוציא אותי מטומטמת. "למה בחרת בשביל שנינו?" הוא הסתכל על מבטי כמה שניות ונעמד ממש מולי. הוא אחז את ידי בין הכתף למרפק, קצת בעדינות "מרי, בנינו" הוא ליטף בעדינות "את לא היית בוחרת נכון" זרקתי את ידו ממני בחוזקה "אז בחרת בשבילי?" צעקתי. "תגידי לי את רצינית?" הוא צעק לי בחזרה. המבטים בנינו התחלפו במבטים עוינים "אני חמש עשרה שנים תקוע פה ועד שיש לי, לנו הזדמנות להתחיל חיים חדשים את רוצה לסכן את זה בגלל טומי ונלי?" הוא צעק ולא הספקתי להשחיל מילה ומיד הוא המשיך "כמה זמן את כבר מכירה אותם" הוא אמר קצת יותר בשקט "אז מה?" מיהרתי להגן על עצמי ואולי קצת עליהם "אז מגיע להם לשבת בכלא בזמן שאני ואתה נהיה חופשיים?" הוא שתק שנייה ואז ענה "מצטער מרי" הוא אמר בשקט "אמה צודקת" הוא הניח את ידו שוב בעדינות על ידי "מישהו חייב לשבת בכלא על המעשים שלנו" נדתי בראשי, לא מאמינה שזה מה שהוא עונה לי "שלנו אנדרס!" צעקתי "בדיוק כמו שאמרת" הוא גיחך ואמר "את רוצה להגיד לי שאת מסוגלת לשבת בכלא? יש לך מושג מה זה בכלל?" הוא צעק עליי בזלזול. עיוותי את פניי והחזרתי לו צעקה "כאילו שאני לא כלואה פה כל החיים שלי במה זה כבר שונה?" הוא צחק ואמר "זה שונה מרי".

השתיקה הגיעה כמו רוח קפואה שבאה להפחיד. היא עברה באוויר השקט שביני לבין אנדרס. "אני רוצה אותך ואת תלכי איתי לאן שאני אלך" הוא העביר יד על הלחי שלי ואני התענגתי על מגע ידו. הוא יצא מהחדר והשאיר אותי באמצע החדר. הלכתי למיטה ונזרקתי עליה בכול כוחי.

אני מצליחה להבין מאיפה נובעת הדאגה של אנדרס והרצון שיהיו לנו חיים אבל אני לא מצליחה להבין כמה בן אדם יכול להיות אגואיסטי. אם יש דבר אחד שאין עליו שליטה, זה הכוח לשלוט ברגש.

בעקבות המחשבות השליליות על אנדרס והמחשבות המתוקות על העתיד שלי איתו לאט לאט צנחתי לשינה עמוקה.

ואז האזעקה נשמעה, מבלי להסתכל בשעון שיערתי לעצמי שהשעה שש בערב. נאנחתי. כמה אני שונאת שהאזעקות האלה משתלטות לי על החיים ועל הצעד הבא שאעשה. אם הן לא היו, סביר להניח שהייתי נכנסת מתחת לשמיכה עוד קצת ומכסה את כול כולי כי האחרונים שארצה לראות זה את חברי הארגון. לא את אנדרס האגואיסט, לא את אמה המאיימת ולא את טומי ונלי שלהם אני משקרת יום-יום. התעצבנתי על המיטה כאילו שהיא אשמה וקמתי ממנה. צעדתי לעבר המועדון וכשנכנסתי כבר נכחו בו טומי ונלי "גילתם משהו?" שאלתי וטומי התעלם אבל נלי ענתה לי בחיוך וכך הבנתי שכן. "טום" ניסיתי להראות את החיבה שאני חשה כלפיו והוא התעלם כאילו שהייתי זבוב מטריד, אפילו לזבוב מתייחסים יותר, הרי מנסים להעיף אותו. הוא פשוט עשה כאילו אני לא שם.