כלואה

כלואה: פרק 23- אמה.

"מה?" קמתי ממקומי והתהלכתי ימינה שמאלה, בינתיים אנדרס נעמד. "מה יש מרי?" הוא עצר אותי עם ידו, הסתכלתי על ידו "אתה נורמלי?" שאלתי בעודי מתפתלת בגופי, לא מצליחה להסביר לו מה אני חשה עכשיו. "אתה בסדר בראש?" הנחתי את האצבע שלי על ראשו כדי להדגים את המצב ומיד הורדתי "אתה חולה?" הסתכלתי עליו במבט שלא ייתן לו מנוח ממני.

הוא גיחך, הוא רומם שפתיו. כמעט לגמרי. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שחשתי בחיוך, אבל זה לא היה חיוך אמיתי, זה היה גיחוך, עליי. הוא התיישב על הכיסא שעליו ישבתי קודם בנוחות, וכלא את פניו בין ידיו ועצם עיניים. "מה יש לך?" שאלתי בעודי מורידה מבטי בשביל להסתכל עליו. "את מצחיקה אותי מרי, מה אני אגיד לך?" פתח עיניו כדי להסתכל עליי ואפילו לא הספקתי להגיב "מצד אחד את אומרת לי איך אתה נותן לי לרצוח משפחה שלך" חיקה מעט את קולי "ומצד שני את קוראת לי חולה כשאני רוצה להציל את המשפחה היחידה שלי" דיבר בקולו לגמרי. גבותיי הורמו. הוא צודק, לגמרי. אין טעם להוציא מילה מהפה. בזמן הזה, חשבתי רק על למה הוא התכוון שהוא אמר המשפחה היחידה.

התיישבתי בכיסא על ידו ונשכתי שפתיי. מה אני אמורה לעשות במצב כזה?

"אתה מודע לזה שאתה מסכן את החיים שלי?" שאלתי לאוויר, הוא בכלל לא הסתכל עליי וגם אני לא עליו. הוא נשך את שפתיו גם והסתובב חלקית אליי, "מרי" הוא תפס את ידי באגרסיביות "נראה לך?" הוא הרים מעט את קולו "נראה לך שאני אתן שמשהו יקרה לך?" התבוננתי בעיניים שלו כמעט כמה שניות רצוף, השחור שבהן הטביע אותי, הוא כלא אותי.

"אני לא יודעת" התנערתי מהמבט שלו, רק שהוא לא יפיל אותי "אין לי מושג" אמרתי בנוסף. הוא הזיז את ידו ממני כמאוכזב, חשתי באכזבה שלו. "מה?" ניסיתי לרכך את המצב, הרגשתי שיש לו הרבה מה להגיד. "כלום" הוא ניסה לסגור את השיחה. "אנדרס" סיבבתי את פניו אליי "תדבר כבר" התעצבנתי על האדישות שלו. "עזבי מרי" הוא הרים את קולו עליי ומיד השתתקנו שנינו. אני חושבת שהרגשתי מעט שנאה. אני מקווה שאני טועה.

בזמן ששנינו בוהים באוויר שמולנו, לא מעזים להזיז את הראש, אני לא לשמאל והוא לא לימין. נעשה הכל כדי שהמבטים לא יצטלבו. שיחקתי באצבעותיי, להעביר את הזמן. "למה התכוונת שאמרת שהיא המשפחה היחידה שלך?" סיבבתי את ראשי לשמאל, לצד שלו. בחנתי את כל הפרופיל הגברי שלו. מהזיפים שמשתרעים על פניו ומכסים אותו באפלה שחורה ועד השיער השחור שתמיד פרוע. "אנדרס" הנחתי את ידי ברכות על ברכו. כל-כך הרבה זמן עם בן אדם ואני עדיין לא מצליחה לקרוא אותו. "אימא שלי מתה כשהייתי קטן" הוא הכניס את שפתיו לפיו לאחר שאמר את זה. בלעתי את הרוק שלי, כמעט מתחרטת ששאלתי. חשבתי לרגע בלב שאם כבר אנדרס נפתח זוהי ההזדמנות שלי לדעת הכל. "מה קרה לה?" סיבבתי את מבטו אליי בעדינות והוא הסיט אותו ממני, אני חושבת בגלל הסערה שהתחוללה בעיניו. "סרטן השד" הוא אמר בקול עמוק שגרם לי לפעור עיניי אך בכל זאת לא הבנתי מה זה אומר. רק זכרתי שקראתי פעם על סרטן באופן כללי, זאת הייתה מחלה סופנית אם זיכרוני אינו מטעני. לא ידעתי מה להוסיף, רק ניסיתי להבין בליבי איך נקלעתי לסיטואציה הזאת. "מצטערת" לחשתי כי דמעותיי עמדו בגרון. אנדרס הוא גבר חזק עם כל החזות הזאת שמקיפה אותו, הגברית, הקשוחה, מסתתר בפנים סיפור כואב. "נשארנו רק אני, אבא שלי ולילי" קטע את מחשבותיי "הוא אף פעם לא הכה אותה, לילי הייתה המוצלחת מבין שנינו" הוא סינן בין שיניו, בקושי הצלחתי לשמוע.