כלואה

כלואה: פרק 27- הזוג רוברטס.

אנדרס החזיר את ידו תחת חסותו והוא גם השתעל מעט כדי לנסות להעביר את המבוכה שטומי ראה אותנו מתנשקים ועוד שסיננתי 'דיי' מתנגד באמצע. אנדרס גם לא יודע שטומי יודע את כל מה שקורה בנינו ונראה לי שזה מה שגרם לו להיות מובך יותר. האמת היא שגם אני הייתי מובכת כי זה נראה לי די פולשני שטומי ראה אותנו מתנשקים בעיניי נשיקה היא דבר אינטימי.

"היא אמרה לך דיי לא?" שאל שנית טומי והתקרב אליי ומשך אותי בידי "בואו" הוא התקדם איתי לעבר הדלת "מחפשים אתכם" יצאנו מהדלת והשארנו את אנדרס שם "את חייבת לי הרבה הסברים" הוא גרר אותי במשך כל המסדרון לא הספקתי אפילו לענות לו כי מיד נכנסנו בסערה למועדון "זה נראה לך רציני שצריכים לחכות לך?" נלי שאלה בעודה יושבת בשולחן הניירת. לא התייחסתי אליה כי פשוט הדבר היחיד שהיה בראשי היה איך אני הולכת להסביר לטומי את כל הפרשה. טומי הצטייר בעיניי כאח גדול, כנפש, כאחד שהציל אותי מעצמי, כאחד שמקשיב לי כל הזמן. הוא לא מכיר אותי הרבה זמן אבל הספקנו להתחבר כאילו הכרנו מאז ומעולם.

"סליחה" מלמלתי בעודי מתיישבת על ידה. "ואנדרס?" שאל מייקל כשהסתכל עליי ועל השאר "אני פה" אנדרס עמד בפתח הדלת. על פניו היה ניתן לראות שהוא קצת מבולבל. ברגע שהבחנתי בו מביט בי הורדתי את מבטי, פחדתי להתמודד מול המבט שלו. "מצטער, התעכבתי בשירותים" הוא סינן בעוד הוא עומד. למרות שאני וטומי יודעים שזה שקר, אני חושבת שגם נלי הבינה כי רוממה את שפתיה כשהוא אמר את זה או שזה פשוט בגלל הסיבה שהוא טען שבגללה התעכב.

"פעם אחרונה" מייקל הסתכל עליי ואז העביר את מבטו לאנדרס, לא ראיתי מה אנדרס עשה אבל אני הנהנתי כאישור.

"משימה חדשה ומאתגרת לפנינו ואתם מרשים לעצמכם לבזבז זמן" הוא חילק לכולנו תמונות. כשקיבלתי את התמונה הקטנה הופתעתי לראות שבתוכה היו שני אנשים, הם היו נראים זוג קשישים. האחת הייתה נראית בשנות השישים המאוחרות לחייה והשני נראה מבוגר ממנה בכמה שנים טובות. חקרתי אותם. המבוגרת הייתה בעלת שיער בלונדיני אבל קצת יותר נוטה לאפור משלי, היא הייתה מקומטת בפנייה בדיוק כמו האיש המבוגר שעל ראשו יכולתי לספור את השערות על כף ידי, כי הן היו כל-כך מעט.

"קווין וליזה רוברטס" הוא אמר בקול עצוב. כולם שתקו ולא פצו את פיהם. ידענו, לפחות אני, שהפעם האנשים בתמונה לא עשו רע אלא נעשה להם רע. "מר רוברטס היה יהלומן בהייתו צעיר והחזיק את היהלומים הכי יקרים שידעה המדינה הזאת" כולנו היינו מרותקים למייקל "רצחו אותו ואת ליזה בדרך הכי מגעילה שאפשר לרצוח בן אדם" בלעתי רוק מפחד. פחדתי ממה שהוא יגיד. "הכו אותם עד כאב, גנבו מהם את היהלומים ושרפו אותם" כשמייקל סיים את המשפט נלי השמיעה אנחת כאב, שמזדהה עם הזוג הקשיש.

"לפי המידע שאמה מסרה לי המשטרה כבר הגיעה לפנינו ומצאה את הגופות שרופות ואין אפילו קצה של מידע מי אחראי לזה" הוא נשם לרווחה והמשיך "המשטרה בטח לקחה כבר את כל הראיות אבל בכל זאת אני רוצה.." הוא הסתכל על טומי "שאתה תלך לשם ותחקור שוב את הדירה" טומי כיווץ גבותיו "הדירה לא נשרפה?" הוא שאל בפליאה. מייקל נאנח אולי כי חשש להגיע לזה "לא" הוא סירב לפרט. "מייקל בבקשה תספר לנו הכל" נלי התחננה בפניו, הרגשתי שהסיפור ממש מזעזע אותה "בסדר" הוא נשף בחוזקה "פשוט לא רציתי להכאיב לכם" נשימותיי התקצרו מעט, פחדתי ממה שהוא הולך להגיד "כשהמשטרה הגיעה היא מצאה את הגופות השרופות קשורות לכיסאות" אני ונלי נאנחנו בכאב, היה ברור מה קרה. "אני מצטער" אמר כאילו שהוא אשם, אך היה ברור שהוא מנסה לנחם אותנו. האמת שאני די מחזיקה ממייקל הוא בן אדם חזק ומקצועי, הוא לא מחבר את הרגשות שלו כלל לסיפור המזעזע הזה העיקר לתפוס את הרוצח.

"תראו" הוא נשען על השולחן של נלי "זה לא יהיה קל" הוא נאנח "וגם לא תפתרו את זה ביום אחד" הוא העביר מבט חטוף בכל אחד מאיתנו "אבל אנחנו נסגור את התיק הזה לפני המשטרה זה ברור?" אני לא יודעת מה אחרים עשו אבל אני הנהנתי אליו, נחושה למצוא את החכם על קשישים שעשה את זה.

"טומי אתה תלך ביחד עם נלי לדירה, הנה הפרטים" הוא הסתכל על טומי והביא לידו דף ששיערתי שבו כתובים כל הפרטים של הדירה של הזוג. "מרי את תשבי ותוציאי את כל המידע שיש עליהם, אני רוצה שתעברי שבועיים אחורה במצלמות של הרחוב שלהם ותראי עם מי הם נפגשו ומי ביקר אותם ומה הם עשו, ברור?" בלעתי רוק ואמרתי "ברור" שלא יהיה לו ספק שזה מה שאני הולכת לעשות. "אנדרס, אתה בינתיים תעזור למרי עד שנמצא את מי שאחראי לזה, ברור?" אנדרס הנהן באותו פרצוף אטום שמשתרע על פניו כל חייו. "הזוג גר ברחוב 'טולס 45'" הוא כחכח בגרונו "בהצלחה" מייקל זרק לאוויר כרגיל ויצא. מעניין אותי מה הוא עושה בזמן שאנחנו עובדים.

"איזה אנשים יש בעולם הזה" נלי צעקה בעצבים "לא ידעתי שאת כל-כך רגישה" טומי הסתכל על נלי בחיוך צדדי וקטן "זה המקרה הכי מזעזע שטיפלנו בו עד היום" נלי ענתה בתגובה "לא, היו עוד את פשוט לא זוכרת" טומי ענה לה. אני בינתיים ישבתי ורק חשבתי על הסיטואציה שבה מגיע מישהו חזק יותר, גדול יותר שפשוט מכה שני אנשים קשישים עד כאב וקושר אותם. ואז, פשוט גומר את חייהם. והכל בגלל כסף, הזדעזעתי בנפשי וחשתי בכך כשעברה צמרמורת קלה בתוכי.

"את באה?" שאל טומי את נלי בעודו נעמד "לאן?" היא שאלה מופתעת "לדירה נו באמת" הוא התעצבן מעט מכך שהיא לא בפוקוס. הוא תפס את ידה והיא נעמדה.

הם הלכו עד הדלת ומולם נעמדה אמה במפתיע. זה קצת הלחיץ אותי שהיא מופיעה ככה סתם באמצע היום "היי" היא אמרה בפרצוף צבוע ועצרה את רצף הליכתם. "היי" ענה טומי, הוא היחיד כמובן כי נלי בטוח לא התייחסה אליה.

"כנסו, כנסו" היא כיוונה אותם לחזור אל המועדון. "אמה" אמר באהדה מייקל בעודו נכנס אל המועדון, איך הוא ידע שהיא כאן. הוא בטח ראה אותה עוברת או משהו כזה. "יש לי משהו מאוד חשוב להודיע כאן לחברי הארגון" היא כיוונה את טומי ונלי לשבת והם התיישבו. "מה החוקים של הארגון שלך?" שאלה אמה בחשדנות את מייקל "לא מועלים במשימה, לא יוצאים מפה בלי רשות ואין מערכות יחסים" היא לכסנה עיניה לעברנו "יש לי תחושה שאחד מהחברי ארגון שלך עבר על לפחות שני חוקים"

הזעתי זיעה קרה ונלחצתי. לא יכולתי להפנות את מבטי לאנדרס כי אז הייתי מפלילה אותנו.

למרות שנראה לי שזה כבר לא משנה.