כלואה

כלואה: פרק 9- אשמים.

הרחקתי את פניי מהמסך ונבהלתי.

"אני לא יודעת" גמגמתי למייקל שכבר ממש נעמד מעליי ותצפת למסך אל מצלמות האבטחה. הוא לא ענה למה שאמרתי ואפילו זה הפחיד אותי יותר.

במצלמת האבטחה של העירייה היה ניתן לראות את נלי עדיין נאבקת עם ברייאן, הוא ניסה להפשיט אותה. נלי מאוד חזקה כי היא מצליחה להאבק מול גבר כזה מנופח. לפתע הגיע גבר שמשך את ברייאן אחורנית והפיל אותו על הרצפה והשיט את ידו שלוש פעמים על ליבו וכמה שניות לאחר מכן הבנתי שהוא דקר אותו. ראיתי את נלי עושה משהו באיזור פניו של ברייאן ותיארתי לעצמי שזה הסימן. אחרי שהגבר התרומם ויכולתי לראות מעט את פרצופו, ראיתי שזה אנדרס. הוא נתן לנלי יד וממש כמה רגעים לפני שהם הלכו הגיע טומי והם הלכו שלושתם.

"תמחקי את כל הוידאו שעה אחורה, אני לא רוצה שיהיה זכר מהם" הוא אמר וכיוון את גופו ללכת, נשמתי לרווחה גם כי נלי ניצלה וגם כי מייקל לא יכעס עליי. שנייה לפני שיצא מהמועדון הוא אמר "כשהם מגיעים אני רוצה סיכום משימה מאוד רציני ואני רוצה אשמים" הרים מעט את קולו ויצא. אפילו לא נתן לי להראות את הפחד שלי.

פחדתי מאוד. פחדתי לאכזב, פחדתי מהרגע שהפרצופים יהיו מאשימים כלפיי, ברור לי שזה מה שיקרה.

***

ממש לאחר רבע שעה של מחשבות מלאות בפחד הם נכנסו.

נלי נכנסה כשהיא נשענת על אנדרס שעוזר לה ללכת וטומי מסייע לה מעט בצידה השני. כשהם נכנסו רצתי אליהם "נלי את בסדר? הכל בסדר?" נבהלתי נורא. אף אחד מהם לא ענה לי. בינתיים הם השיבו את נלי בכיסא "אני אביא לך מים" אמר טומי ויצא מהמועדון. אנדרס עמד והסתכל על נלי ולחש לאוזני בקול שקט "הוא עצבני?" הבנתי שהוא מדבר על מייקל "בטח עצבני חסר לו שלא! כואב לי כל הגוף" נלי התפרצה לשאלתו של אנדרס שהיה ברור שמכוונת אליי "היה פה שיבוש של תהליך המשימה" היא אמרה וחשתי דרך קולה שכואב לה. אנדרס הרים את עיניו אליי וכבר הבנתי שהוא חושב שזאת אני אך הוא לא פצה את פיו.

טומי נכנס בסערה "קחי נלי" אמר והשיט את ידו עם כוס המים לכיוונה. הוא הניח את ידו על רגלה "כואב לך?" ומיד היא השמיעה אנחת כאב.

דלת המועדון נפתחה ובכניסתה ניצב מייקל, אני חושבת שכולם חששו מהרגע הזה.

"שבו!" הוא ציווה עלינו טומי התיישב בכיסא שהיה ליד נלי ואני הלכתי להביא את שני הכיסאות מהעמדה שלי וכשהבאתי ישבתי רק אני, אנדרס נשאר לעמוד.

"הייתה פה תקלה" מייקל הרים את קולו ונרתעתי. פחדתי להתמודד עם האמת.

"אני רוצה אשמים" המשיך באותו טון אך הפעם גם דפק על שולחן הניירת של נלי. השקט שבא אחר-כך הוא השקט המפחיד, הכי מפחיד. השקט שרעדו לי הרגליים. הלב רוצה לדבר אבל הפה לא נותן.