כלואה

כלואה: פרק 18-חברים טובים.

"אני לא" ניסיתי להיאבק בו "נשבעת בחיי" אך הוא גדול ממני וחזק ממני.

"תפסיקי לשקר" כבר חשתי בסכין שחדר מעט לעורי. דמעותיי ירדו ללא הרף. פחדתי ממנו כל-כך.

"אני מבין שאת לא רוצה לומר את האמת" זה לא שלא רציתי פשוט לא רציתי לבגוד במקום שממנו באתי, זה לא שהשם 'מרי' היה אומר לו יותר מידי. "דיי בבקשה אני מתחננת" זעקתי את כל נשמתי החוצה, מתחננת שיפסיק. הוא הכניס את ידו בין שנינו והתחיל לגלגל את החצאית המתנופפת שלי מטה, צרחתי את כל נשמתי. אני חושבת שאם האבנים היו שומעות הן בטוח היו באות להציל אותי. "זה עושה לי את זה שאת צועקת" הוא לחש לאוזניי בגועל.

עצמתי את עיניי חזק, מתעקשת לא לראות את המציאות לנגד עיניי. המציאות שבה אני נאנסת.

פתאום כל משקל גופו צנח עליי בהגזמה, פקחתי את עיניי ואז גופו הוסט ממני.

כשראיתי שאנדרס עומד למעלה, ביד אחת הרמתי את החצאית שהספיקה ממש מעט לרדת וביד השנייה הסתרתי את החזה שלי אף על פי שהיה מכוסה בחזייה. "לכי קחי את החולצה שלך" אמר אנדרס ובינתיים ניגש אל לאוניד. רצתי אל החולצה שלי ושמתי אותה במהרה. רצתי אל אנדרס, כדי להתנחם בזרועות אדם שאני מכירה אך בטח שזרועותיו לא חיכו לי פתוחות. ראיתי את הסכין תקועה בגבו של לאוניד. אנדרס ישב ישיבת צפרדע והסתכל עליו גוסס ומת מכאבים.

כשהתקרבתי אל שניהם מבטו של לאוניד הוסט אליי ואוטומטית זלגה לי דמעה. "מי את?" הוא אמר בקול צרוד, היה לו מאוד קשה לדבר. התחבאתי מאחוריי אנדרס, למרות שידעתי שאני מוגנת פחדתי נורא. "פדופיל בן זונה" דפק אנדרס ללאוניד אגרוף אחרי אגרוף בלי הפסקה. לא יכולתי כבר לשמוע את רעש האגרוף ואז את אנחת הכאב של לאוניד. אחרי לפחות ארבעה אגרופים אם הצלחתי לספור נכון, אנדרס הפך את לאוניד באגרסיביות ושלף את הסכין מגבו והחזיר אותו חזרה לשכב על הגב. אנדרס נתן לו עוד אגרוף ואחר-כך כמה שניות להתאושש.

לאוניד הסתכל עליו שכל פניו מכוסות בדם, הדבר היחיד שהיה ברור בפניו היו השיניים שלאט לאט גם הן נצבעו בגווני האדום של הדם. "מי אתם?" הוא לחש בקושי. אנדרס כמובן לא סיפק תשובה ודקר את לאוניד שלוש פעמים כרגיל וסימן אותו. הוא טשטש את טביעות אצבעותיו והתרומם.

"בן זונה" מלמל והסתובב אליי. שפתיי רעדו וגופי היה ללא מנוח. אנדרס לא שאל אותי כלום וטוב שכך כי בטוח לא הייתי מספקת תשובות באותו הרגע. הוא משך אותי לחיבוק ושיחק בשיערי בעודו מחבק. "אני מצטער" הוא לחש "אני כל-כך מצטער" חשתי בחיבוק חם ואוהב ולכן הרשיתי לעצמי להתפרק בין זרועותיו ולבכות. הוא רק ניחם וליטף. אחרי כמה דקות ארוכות של חיבוק הוא התכופף אליי מעט ומחה את כל הדמעות שכיסו את פניי. "מרי" הוא המשיך למחות דמעותיי "אני יודע שאת נסערת וקשה לך" נשך את שפתיו התחתונות "אבל אנחנו חייבים לעוף מפה" הנהנן לעברי מחכה לתשובה "טוב?" הוא שאל. הנהנתי לעברו. הוא היה הבן אדם היחיד שאני סומכת עליו עכשיו. היחיד שהציל אותי. הוא התנתק ממני והלך להרים את הסכין שלי, זאת שלאוניד העיף ממני. הוא קיפל אותה והכניס לשרוול שלו. "בואי" התקדם לעברי והניח את ידו על כתפי וצעדנו כמעט מחובקים לעבר האוטו.

נכנסתי אל האוטו. בראשי רצים כל מיני קטעים בהם צרחתי. אני רוצה לשכוח ולהמשיך אבל הגוף שלי ממשיך לרעוד. כל הדרך שררה שתיקה מעיקה ביני לבין אנדרס. אני חושבת שהוא פשוט לא רצה לשאול אותי דבר על מה שקרה.

כשהגענו אל הבניין שלנו הוא הניח יד על ברכי מסמן לי לא לצאת. הסתכלתי על היד שלו כי זה גרם לי להירתע, לא כי זה אנדרס אלא כי זה מגע פיזי כלשהו. הוא הוריד את היד כשהבחין במבטי. "סליחה" מלמל ואני שתקתי. "את לא חייבת לדבר על זה עם אף אחד שם" הוא נעצר לכמה שניות והמשיך "ברור שהם ידעו מה קרה, אבל לא את חייבת לספר" הנהנתי לעברו יודעת שזה לא מחובתי. הוא הרים שפתיו ואז כאילו נזכר שאסור לו לחייך ופתח את דלת האוטו מסמן לי לצאת גם. יצאתי בעקבותיו. עלינו לבניין וישר הלכתי לחדר שלי מבלי לעבור במועדון. אנדרס נכנס לשם, בטח הולך להסביר הכל.

נכנסתי לחדר, טרקתי את הדלת והשלתי מעצמי כל בגד שהיה עליי. הייתי ערומה לגמרי.

נכנסתי להתקלח בשביל להוריד ממני את כל הגועל הזה שנקרא 'לאוניד פורטימן'. בזמן המקלחת חשבתי על האגרופים שאנדרס נתן לו, הרי שכמעט אנסו את נלי הוא לא עשה את זה. לא הצלחתי לחשוב על זה לעומק כי בכל דקה שמוחי נעצר הוא נזכר בגועל ונתקף צמרמורת של פחד. יצאתי מהמקלחת, התלבשתי ונשכבתי על המיטה. יודעת שלא משנה כמה פעמים אתקלח אף מקלחת לא תשכיח ממני זיכרון צלקתי כמו זה.

עיניי לאט לאט נסגרו עד שדפיקה עדינה בדלת חדרי עוררה אותי מיד. "מי זה?" שאלתי אך לא הייתה תשובה בכלל. "פתוח" צעקתי מקווה לדעת מי מסתתר מאחורי הדלת. היא נפתחה באיטיות וראיתי את פניו של טומי עצובות ובידו כוס משקה חם, ידעתי שהוא בא לפה ישר אחרי שהוא שמע מה קרה.

הוא לא דיבר. לא הוציא מילה מפיו. הוא סגר אחריו את הדלת ונכנס לחדר. הוא הניח את הכוס בשידה שעל יד מיטתי והתיישב מולי. משדר לי את הזדהותו דרך מבט. הוא לגמרי היה נראה עצוב. הוא תפס בכתפי ומשך אותי לחיבוק. התאפקתי לא לבכות כי עד שניסיתי לשכוח הוא בא להזכיר ולתת לי עוד כתף חמה לבכות עליה.

"דיי" אחרי דקה או שתיים של חיבוק "הלוואי שהייתי יכולה לשכוח את זה" התנתקתי מהחיבוק והסתכלתי על אותו מבט עצוב שהיה לו קודם. הוא לא אמר מילה רק שיחק עם שפתיו מידי פעם. התנערתי מהחיבוק, מחיתי דמעות שעמדו לצאת והוספתי חיוך "דיי אני בסדר" ניסיתי לגרום לזה להראות על פניי השטח, לגרום לעצמי להאמין.

"אתה סולח לי?" ניסיתי להעביר נושא "על ששיקרת לי?" שאל. מנסה לגרום לי להרגיש יותר טוב עם העברת הנושא. הנהנתי לעברו. "ממש לא" אמר בפרצוף רציני ומיד הוסיף חיוך. נשמתי לרווחה וחייכתי אחריו. "אני מצטערת" הוספתי כדי שידע שכוונתי לא הייתה לשקר. "למה שיקרת לי?" היה נראה שמעט מאוכזב "חשבתי שאנחנו חברים טובים" זה גרם לי לצביטה בלב כי זה בדיוק מה שאני חושבת. "אנחנו חברים טובים" אמרתי בקול חזק "זאת פעם אחרונה" אמרתי בקול מתוק כדי שיאמין. הוא חייך וזה גרם לי לשלווה עמוקה בלב.

"לא רציתי שזה מה שיקרה" אמר בפרצוף מוטרד "מה זאת אומרת?" כיווצתי פניי "שתתנשקו" ענה במהרה "לא שזה היה מתוכנן" ניסיתי להיות מוכנה על כל מקרה "פשוט קרה" חיזקתי את טענתי "אבל למה?" שאלתי. "כי זה אסור" אמר בקול פיקודי. חייכתי "אויש טומי" נאנחתי "כולה חוק מפגר מה כבר יעשו לנו?" גיחכתי מעט בפניו.

פניו לא שינו את הבעתם המוטרדת "יהרגו אתכם" אמר בקול מפחיד "זה כבר קרה פעם".

בלעתי רוק שהצטבר בפי. אלוהים ישמור.