הוא בהה בי, ניסה להבין אם שמע טוב את מה שאמרתי. הוא נעמד, חיפש מקום מפלט ממני.
הוא התהלך ימינה שמאלה בעוד ידו על ראשו מנסה להקל על מחשבותיו. "מרי" הוא הגה את שמי בעדינות בעודו מתהלך. הוא נעצר והסתכל עליי. "אני..." בלע את המשפט ולא הצליח להמשיך אותו. הוא נשך את שפתיו בפראות, בדיוק כמו שאני עושה כשאני חושבת מה לומר.
הוא חזר להתיישב במקומו, חשתי בזמן שהוא מנסה למשוך "אנדרס" הנחתי את ידי על הלחי שלו ברכות, מנסה לצור תחושה שבה לא יוכל להתחמק ממני אך הוא יותר ממני, בכול. הוא הוריד את ידי ממנו בעדינות.
"למה את אומרת את הדברים האלה עכשיו?" הצליח להוציא משפט במלואו מהפה. "כי אני יודעת שלעולם לא אוכל לחוות אהבה אמיתית, אסור לי לצאת מכאן ואסור לי להיות בקשר עם מישהו מכאן" אמרתי בקול בכייני. "את חושבת שמה שיש בנינו זאת אהבה?" נשימותיי חדלו וליבי שאל את אותה שאלה שאנדרס שאל. לא יודעת אם נפגעתי ממנו או שהוא פשוט בודק מה קורה בלב שלי. "אני..." התחלתי מנסה לשדר לו מעט את זה שנעלבתי והוא לא נתן לי להמשיך "מרי אני חושב שכדאי שנתפוס מרחק אחד מהשנייה" פה ליבי חדל מלעבוד וראיתי כבר איך עוד שנייה פניי נהפכות לאדומות מרוב דחייה. הרגשתי שכל מה שחשתי עד עכשיו הייתה הזיה אחת גדולה.
הוא נעמד ולא הצלחתי אפילו להסתכל בעיניו אולי בגלל שכל עולמי חרב עליי בזמן שהוא נעמד.
הוא קם לעבר הדלת, זה רק מה שהצלחתי לראות מזווית עיניי, הרי לא הסתכלתי עליו.
"אני לא מה שאת רוצה תאמיני לי" הוא מלמל והדלת נסגרה אחריו.
מאיפה לו מה אני רוצה? אני מרגישה כל-כך בטוחה ומוגנת לידו. מרגישה אני. בכל אופן, הוא האדם היחידי שאני מכירה מילדותי ועד עצם היום הזה.
הוא קורא לעצמו רוצח והוא עושה מעצמו קשוח, אבל מפחד מהמוות? אם יקרה לנו משהו אז לפחות אני אדע שעשיתי את מה שרציתי. הצדק חשוב, אבל לא יותר מהחיים שלי.
אחרי כמעט עשר דקות של מחשבות מרובות, חשה את ההשפלה עוד בוערת בי, נשמעה אזעקה עולה ויורדת. הגרוע מכל, משימה. בדיוק מה שחסר לי כדי להפוך את היום הזה למושלם.
יצאתי מהחדר והתקדמתי לעבר המועדון. כשנכנסתי אנדרס היה שם לבד, שיערתי שהגיע ראשון כי היה באזור. הורדתי את ראשי משתדלת בכוח שלא להסתכל על פניו ולמזלי טומי הגיע ושבר את הקרח שחשתי בלבי.
התיישבתי בכיסא שליד הכיסא של נלי וטומי גרר את הכיסא שליד המחשב לשבת על ידי.
"קרה משהו?" הוא שאל ומזווית עיניי ראיתי את אנדרס מסתכל עליי, מחכה לראות מה אענה.
חייכתי חיוך רחב, מתמודדת עם סכין באכזבה "הכל מעולה" טומי השיב לי חיוך. התפללתי בתוך לבי שטומי לא יבחין בסערת הרגשות שהגוף שלי חווה ברגע זה ממש.
"נו איך היה ילדה?" נכנסה נלי עם המבט הארסי שלה בוחנת את כל כולי ומתיישבת על יד טומי. "אני משערת שאת יודעת מה קרה" מלמלתי לעברה מקווה שתפסיק להציק לי. "ככה זה ששולחים ילדות קטנות למשימות גדולות" היא הסתכלה עליי ברוע לב טהור. חשבתי לעצמי בלב, כמה רעה היא יכולה להיות. הרי מי כמוה יודעת מה זה כמעט להיאנס.
"מספיק נלי" נכנס מייקל עם מספר ניירות בידו. השתדלתי להתעלם ממה שנלי אמרה, גם כי כולם כבר פה וגם כי מייקל כבר השתיק אותה.
"לפני שנתחיל אני רוצה סיכום משימה קודמת" הוא הכריז בקול עבה. מתחננת שלא יבקש ממני לדבר. "תתחילי מרי" הזיכרון שלי מתחיל להחזיק את פי עם ידיו, מתעקש שלא יצאו מילים כדי שלא אזכיר לו מה שהיה. "מרי" הוא הגה את שמי שנית בזמן שאני נלחמת עם הזיכרון שיניח לי. "הגעתי לבית ספר וביימתי מעידה על יד קייט וטוני" בלעתי את הרוק, זה עוד החלק הטוב של הסיפור. המשכתי לספר את כול כולו וכולם היו מרותקים, סיפרתי עד החלק שהאוטו של אנדרס נתקע במעבר. "אנדרס תמשיך" הוא פקד עליו. "אין יותר מידי" הוא ענה בקול הבס שלו "נלי עזרה לי לפתוח את המעבר בעזרת מערכת נטרול והגעתי בול בזמן" הוא נאנח, הוא שונא לדבר. "כמעט בזמן" ציינתי, מעט כועסת על שראה אותי עם חזייה. "כמעט בזמן" תיקן את עצמו. "אבל לא נאנסת" אמר מייקל מנסה להבין מה היחסים ביני לבין אנדרס. הנהנתי לעברו מאשרת את אמירתו למרות שהוא יודע מה התשובה. "כל הכבוד חברים" הוא שיבח ומיהר לעבור נושא "לפני שנעבור למשימה החדשה אני רוצה לציין שמחר מגיעה חברה חדשה לארגון" קול בהלה נשמע מפיה של נלי וחיוך השתרע על פרצופו של טומי. "מה? איפה היא עכשיו?" נלי מיד רחרחה, רוצה לדעת הכל. "היא תחת חסותי, חניכה שלי" ענה מייקל, מה שממש לא אופייני לו, בדרך-כלל הוא לא נותן לנו הסברים. שקט שרר בין כולנו עד שמייקל קטע אותו "משימה חדשה" הכריז בקולי קולות ובהנאה. מייקל חילק לכולנו תמונות קטנות ובתוכן הייתה נערה בת גילי הייתי משערת אולי אפילו קצת יותר. בעלת שיער שחור כפחם ועיניים שחורות בדיוק כמו שיערה, את חיוכה רק יכולתי לנחש מכיוון שבתמונה היא הייתה נראית רעה.
"לילי" אמר מייקל בעוד כולם מסתכלים על התמונות וחוקרים אותה בדיוק כמוני. "היא מתעללת בילדים" הוא ציין ולא פירט יותר. "ו?" הוסיפה נלי מתעקשת לדעת עוד. "שינוי קטן בחלוקת התפקידים" הוא אמר בשקט. נראה לי שהוא מעט חשש מנלי ובגלל זה הוא מעט לחש. "מה?" אמרה נלי בקול "באמת?" לא נתנה לאף אחד לפצות את פיו "אני ממש לא הולכת לשבת על המחשב הזה שוב!" החליטה כבר מה תפקידה לפני שמייקל דיבר. "לא" מייקל נשאר אדיש לדבריה "אני צריך שמישהו אחר יבצע" כולם הסתכלו על אנדרס שלא פצה את פיו ועיניו עוד היו בתמונה של הבחורה. כולם מחכים לתגובה שלו, שיתעצבן ששינו את תפקידו אך גופו היה שקט ומבטו אפילו לא הורם אלינו. "למה?" העזתי לשאול. "כי ככה אמרתי" פתאום מייקל חזר להיות המייקל שלא מספק תשובות בכלל. "למה לא אנדרס?" נלי התפרצה "הוא עושה את זה הכי טוב" היא ענתה את הנימוק מדוע הוא. מייקל נאנח, מיואש סופית מכולנו.
שקט שרר בין כולנו, מסתכלים אחד על השני.
"כי אני מכיר אותה" אמר אנדרס.
התפוצצתי בליבי, מתה לדעת מי זאת.
YOU ARE READING
כלואה
غموض / إثارةמרי נחטפת כשהיא בת 3 על ידי ארגון מסתורי. במשך כל שהותה בחדר שחור וקודר היא נפגשת רק עם אדם אחד, אנדרס. אנדרס מלמד ומחנך את מרי ולפעמים לא בצורה הכי טובה. אחרי חמש עשרה שנים מרי אמורה להצטרף לארגון, מה מרי תעשה כשתבין שהמשימה שלה בשביל להתקבל לארגון...
