הגבר שלקח אותי

~5~

**נאיה**
אני לא זוכרת כלום מאתמול בלילה, אין לי מושג איך הגעתי לחדר הזה. קמתי לפני שעתיים ומצאתי את עצמי נעולה כאן, ועכשיו הוא בא המזדיין הזה וחושב שהוא יכול להשאיר אותי פה לפי מה שמתחשק לו.
למה הוא משקר שנישקתי אותו? בחיים לא ראיתי אותו לפני היום בבוקר, אני לא עד כדי כך שתיתי. הוא כנראה לא יודע עם מי יש לו עסק אם הוא חושב שאני אתנהג ככה, כמו שהוא רוצה, כי אני ממש לא מוותרת בקלות.
״אני מתחיל לאהוב את זה שאת שקטה את יודעת?״ ואני מתחילה לשנוא אותך.
״מה אני עושה פה למה הבאת אותי לכאן?״
״כי רציתי שתהיי שלי ואת תתרגלי אליי מהר מאד״ יש לו מבט שמפחיד אותי, מבט שמגלה לי כמה הוא נהנה ממה שקורה פה.
״אתה מטורף אתה יודע?״ פאק. הוא נתן לי מכה כל כך חזקה על הלחי כך שאני בטוחה שיישאר לי סימן והוא מחזיק לי את הלסת כך שאני אסתכל עליו, אני נותנת לו את המבט הכי מאיים שלי.
״אם את רוצה שאני אתייחס אלייך כמו אל כלבה זה גם מה שיקרה, ברגע שאת לא תתעשתי ותביני איך להתנהג איתי את תהיי בבעיה״ אני לא מעוניינת לדבר איתו בכלל, אני אפילו לא עונה לו על זה.
״את מבינה אותי או שאני צריך להסביר שוב?״ הוא פשוט שותק ומחכה שאני יענה לו.
״כן״ אני פולטת בשקט.
״כן להסביר לך או כן הבנת?, תהיי ברורה נאיה״ מה?
״מאיפה אתה יודע איך קוראים לי?״
״אני יודע עלייך יותר ממה שאת יודעת על עצמך״ למה הוא כל כך מלא בביטחון? "אני יודע שאת אוהבת לעשות דברים שפוגעים בך, יודע שאת אוהבת שמשחקים בך ואת אוהבת לשחק באחרים, את מכורה לזה." השיחה הזאת מתחילה להלחיץ אותי. "מכורה לפנטזיה שמישהו ישלוט בך, את מחכה ליום שתרגישי שאת של מישהו. אני יודע שאת שונאת את האבא החורג שלך שונאת אותו כל כך עד שאת לא מצליחה להיות לידו יותר משתי דקות"
"מאיפה אתה יודע את זה?'' הוא מתעלם ממני וממשיך לדבר.
״אני יודע שכשאת עצובה את תנסי לשכוח ולהיעלם, את תלכי ותשתי עד שתשכחי למה עשית את זה. אני יודע הרבה דברים נאיה, אפילו את זה שכשאת עצבנית את שמה שירים עצובים ששומעים בכל הבית ופשוט בוכה איתם ביחד ואני יודע מה קרה לך לפני שנתיים״ מה מאיפה הוא יודע את כל זה? בחיים לא סיפרתי את כל מה שקרה לי עם המשפחה. מה שקרה לפני שנתיים שעד עכשיו אני לא יכולה להסתכל על המשפחה שלי, במיוחד דייב, אני שונאת אותו כל כך. אבל למה הוא חושב שהוא מבין משהו על החיים שלי?
״אתה לא יודע כלום, אתה חושב שאתה מבין משהו אבל הכל זה זיבולי שכל שאפשר להגיד לכל אחת והיא תחשוב שזה עליה״
״מה שאת חושבת לא משנה את העובדות, מה קרה נבהלת?״ כן האמת שהוא מפחיד אותי. אני שמה לב שהוא השאיר את הדלת פתוחה מאחוריו כשהוא נכנס. אם אני רוצה לברוח אני אצטרך לעשות את זה מהר. הוא מסתכל עליי מחכה שאני אגיד משהו ואני קמה ורצה לדלת.
״מה את לעזאזל חושבת שאת עושה?״ הוא בא אחריי וברור שהוא מצליח לתפוס אותי עוד לפני שיצאתי מהדלת.
״אני לא נשארת פה״ הוא מצמיד אותי עם הגב לדלת ומטיח את הראש שלי בקיר, הוא תופס לי את הלסת ומכריח אותי להסתכל עליו. ״את לא יוצאת מפה לא עכשיו לא מחר וגם לא בעוד שנה, בפעם הבאה שתנסי לברוח את תצטערי על זה, הבנת?״ אני לא אוותר לו כל כך מהר.
״לא אני לא נשארת פה איתך. בשנייה שתהיה לי אני אברח ממך״ הוא מצמיד את היד שלו סביב הצוואר שלי ואני מתחילה להיחנק, הוא לא משחרר הוא חזק מדי. אני מנסה להוריד אותו ממני ואני לא מצליחה אני כמעט רואה שחור עד שהוא משחרר אותי סוף סוף, אני נופלת לרצפה משתעלת והוא עומד מעליי.
״את רוצה שננסה שוב?״ הוא מסתכל עליי מחכה שאני אענה לו אבל אני לא מסוגלת אפילו להסתכל עליו ובטח שלא לדבר איתו, אני שונאת אותו. הוא מושך אותי מהרצפה ומחזיק אותי ככה שאני אסתכל עליו.
״תעני לי כשאני מדבר איתך״ הוא כועס ואני לא מוצאת מה להגיד.
״מה?״ אני חצי לוחשת.
״התייאשת כל כך מהר?״ אני מרגישה כל כך עייפה שאין לי את הכח לענות לו בכלל.