הגבר שלקח אותי

~75~

**נאיה**
אם הייתי יכולה להגדיר את המטרה שלי במילה אחת? אין לי מושג. אני לא מישהי החלטית. אני לא יודעת כל כך מה אני רוצה בעתיד, יותר נכון לא ידעתי. אבל החיים הפתיעו אותי וקיבלתי הצצה לעתיד שיכול להיות לי. לוקה. ילדים. משפחה אמיתית. איך אני יכולה לרצות משהו אחר? ברגע שהכרתי את לוקה, ברגע שהוא נכנס לי לחיים - הבנתי שהם עומדים להשתנות. שום דבר לא יחזור להיות מה שהוא היה בהתחלה. הרגשתי שהוא כמו הצל שלי, תמיד איתי ולא ביקשתי. לא עוזב אותי. אובססיה. תיארתי אותו בראש שלי בתור מפלצת ולאט לאט נקודת המבט שלי השתנתה מעצמה. איך? אני לא יודעת. אלו הדברים הקטנים. כינוי החתולה, הרגעים עם הנשיקות בצוואר בבוקר כשאני פותחת את העיניים, הצחוק שיוצא לי כשהוא מדגדג אותי. החיוך שלו. אני לא יכולה לדמיין סיטואציה שבה הוא לא מחייך. אני מאחלת לו בשבילי רק חיוכים. הוא נועד בשבילי. לא ידעתי את זה, לא חשבתי על הכיוון הזה, אני אוהבת אותו. איך אפשר? שנאתי אותו אבל נפלתי במלכודת.
אני מאוהבת בגבר שלקח אותי.
~~
אני פוקחת את העיניים וממהרת לקום בגלל תחושת הבחילה שמלווה אותי כל הלילה. אני מקיאה קצת את מה שאכלתי ונכנסת להתקלח כדי להוריד ממני את תחושת הסירחון של ההקאה. אני חוזרת לחדר ומביטה בלוקה, הוא ישן עם יד אחת פתוחה על המיטה, הייתי מחובקת בה קודם. אני כל כך אוהבת את הבן אדם הזה. אני לא יודעת איך פעם חשבתי שהוא מפלצת.. יש בו חלקים כל כך יפים אבל אם לא הייתי מתאמצת לגלות, לא הייתי מכירה בהם. הוא מסתיר בתוכו את כל הטוב. אני מוצאת את עצמי בוהה בשפתיים שלו, אני מסיטה את מבטי לכיוון החלון, אל החושך של הלילה. יש בו כל כך הרבה מסתורין. קצת מזכיר את לוקה. הוא מבחוץ אפל ושחור ללא נשמה, מפחיד וכואב. אבל בתוך תוכו הוא מקבל אליו את כל שמחת החיים של השעות הקטנות. הוא מעלים את הכיעור אל תוכו. נותן לנו להיות מי שאנחנו ללא השמש המסנוורת שמכריחה אותנו להיראות לכולם. לא, החושך רואה רק אותנו. שומר אותנו לעצמו. כמו לוקה, הוא משאיר אותי רק שלו. אני לובשת פיג'מה קצרה אפורה עם ורדים ונכנסת לישון בחזרה. מקווה לקום עוד כמה שעות. אני מרגישה את העייפות שהסתננה לתוכי, אני עוצמת את עיניי ונרדמת לצד גופו של לוקה.
~~
אני מרגישה נשיקות על צווארי והן עולות אל ראשי. אני ממצמצת ורואה את לוקה רוכן מעליי, לבוש כולו. כמה זמן ישנתי?
״חתלתולה קטנה״ הוא מחייך ונושק לי למצח.
״מה.. מה השעה?״ אני שואלת בקול מנומנם, אני כל כך עייפה.
״מוקדם קטנטונת...״ הוא מלטף לי את השיער. ״אני צריך לצאת, יש בעיה במשרדים, אני צריך להיות שם״ אני מזיזה מעליי את השמיכה ומתכוונת לקום. ״לא לא חתולה״ הוא מחזיר לי את השמיכה למקום ומכסה אותי בכל הגוף. ״תשני ואני אעיר אותך כשאני אחזור, טוב?״ הוא מחייך אליי ואני חצי רדומה, אני מהנהנת אליו והוא מנשק לי את הצוואר בפעם האחרונה וקם אל הדלת. אני נרדמת תוך דקות.
~~
לוקה לא העיר אותי. קמתי מעצמי בסביבות 12, זה יחסית מאוחר בשבילי. אני אוהבת לקום מוקדם בבקרים ולהספיק דברים. ניסיתי לחייג אליו אבל הטלפון שלו כבוי. מה הוא אמר, בלאגן בעבודה? אני לא כל כך זוכרת אבל הוא אמר שהוא יחזור מוקדם להעיר אותי. אני בטוחה שאני סתם דואגת אבל יש לי כמו מן תחושת בטן חזקה שקורה משהו, אני בטוחה שאני הוזה. הכל בסדר. מה כבר יכול לקרות?
~~
**סם**
אני רואה את הסרטון ממצלמות האבטחה בבוקר בפעם המאה ואחת ואני נטרף. אני לא מסוגל להאמין למה שאני רואה מול העיניים שלי, הסרטון שבו המכונית של לוקה עושה תאונת דרכים ואחריה המצלמה הפסיקה לפעול.
זה לא יכול להיות. זה לוקה. אני מכיר אותו כל כך הרבה זמן. לא יכול להיות שזה הגורל שלו, לא יכול להיות שהוא... לא יכול להיות שהוא מת.


המשך בספר ~האישה שפירקה אותי~