הגבר שלקח אותי

~33~

**נאיה**
היום בדיוק עברו שלושה שבועות מהרגע שיצאתי מהרכב של לוקה. שלושה שבועות מהפעם האחרונה שראיתי אותו. מהרגע ששיקרתי שזה נגמר. הלוואי וזה היה ככה באמת. אני מתגעגעת אליו. הוא חסר לי. אני מרגישה שחלק ממני לא כמו שהיה קודם, הוא גנב לי את הלב. הוא הכניס אותי לחיים חדשים שלא ביקשתי והכריח אותי להתרגל לנוכחות שלו. אף אחד לא מבין אותי. קיילי לא מבינה למה אני כל היום בעצבים וחסרת מנוחה ואמא שלי חושבת שמצב הרוח שלי קשור לדייב, שאגב נעלם מהרגע שהם חזרו לארץ באופן מפתיע. אבל על זה ספציפית אני ממש שמחה. אני מרגישה שהלב שלי מפורק. כואב לי כי אני יודעת שלא יקרה מצב שניפגש. אני ולוקה סיימנו את הסיפור בינינו. זה סיפור שלא נועד להתקיים, סיפור בלי סוף. אני סיימתי את זה. אני הלכתי מהדירה ואיימתי על חיי כדי שישחרר אותי. אני גרמתי לכאב הזה. להגנתי, כל יום איתו היה מלווה בדרמה חדשה. אני כבר לא יכולתי להכיל את זה. חשבתי שאני אשמח להיות לבד, בלי שהוא יגיד לי מה לעשות, אבל טעיתי. אוי כמה שטעיתי. אני בודדה אני מרגישה ששום דבר לא משמח אותי. אני מרגישה שהיו לנו רגעים שהיו שלנו ואני לא יכולה לדבר עליהם. אני שונאת אותו על זה. הוא גרם לי לאבד חלק ממני שלא ידעתי שקיים. הוא גרם לי להזדקק ליחס שלו. אני שומרת לו טינה בגלל זה כי בגללו אני כבר לא אחזור למי שהייתי קודם. כמו שהוא הבטיח ביום שהתעוררתי אצלו בדירה, את תהיי מי שאני ארצה שתהיי. אז כן, הוא עיצב אותי להיות מישהי שאני לא מכירה. אף אחד לא יבין אותי. לא סיפרתי לקיילי את האמת כי לא רציתי להגיד שהוא חטף אותי. לא הצלחתי להודות כמה אני חלשה מולו. סיפרתי לה שהוא קיים, ושהייתי איתו מבחירה וזה נגמר כי רציתי. אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה. אני מרגישה שאני בוגדת במחשבות שלי, אני מתגעגעת למפלצת בכבודה ובעצמה. מתגעגעת לבן אדם שכלא אותי אצלו בבית. אבל אני לא יכולה לשלוט בזה. בגלל זה אני לא מנסה. עכשיו קיילי אצלי בבית, השעה 15:00 ואנחנו מכינות ארוחת צהרים לי ולה. זאת נהייתה השגרה שלנו - היא באה בבקרים ואנחנו מבלות בבית או יוצאות למסעדות. היא מרגישה שאני צריכה חברה, שאני צריכה מישהו לידי אז היא לא נותנת לי להרגיש לבד לרגע ואני מעריכה אותה על זה. למועדונים אנחנו לא הולכות. אני מרגישה רע שם ובנייטקלאב יש יותר מדי זיכרונות שקשורים ללוקה. ככה מרגישים שהלב נשבר? בחיים לא הבנתי אנשים שדיברו על זה. על הכאב. עכשיו אני מתחילה להזדהות. אף פעם לא הרגשתי משהו אמיתי למישהו. ברור שיצאתי עם בחורים וניסיתי להרגיש רגש כלשהוא. אבל לבכות? להרגיש ריקנות כזאת גדולה? אף פעם לא קרה לי. עד עכשיו לפחות. תמיד הייתי בגישה שלכל אחד יש תחליף, אף אחד לא מיוחד. ולוקה בא ופשוט ניפץ לי את הכל. פתאום לא בא לי גבר שהוא לא הוא. 
״תעבירי לי ביצים מהמקרר נאיה״ קיילי קוראת לי מהמטבח ומוציאה אותי מהבועה שהייתי בה בחצי שעה האחרונה.
״רגע״ אני קמה משולחן האוכל כדי לחפש במקרר ולא מוצאת. ״אני חושבת שאתמול גמרנו אותם״
״אז תלכי לקנות נאיה, רוצה שאני אלך?״ היא מסתכלת עליי במבט עצוב. לא יודעת איך להתנהג לידי כי אני משנה מצבי רוח מהר בזמן האחרון. אני שונאת את לוקה כל רגע ורגע יותר. הוא הרס לי קשרים.
״לא לא אני אלך, אני אנקה את הראש בדרך״ אני אומרת והולכת לכיוון החדר שלי. להוריד את הפיג'מה.
״את בטוחה? לא חייב ביצים אפשר להכין משהו אחר״ היא צועקת מהמטבח.
״כן כן תישארי פה אני עשרים דקות חוזרת״ אני אומרת לה תוך כדי שאני מתלבשת. היא מסתכלת עליי במבט שאני לא מצליחה לפענח.
"הכל בסדר?" היא אומרת לי ואני קולטת שאני בוהה בה.
"כן ברור. הכל טוב" אני פשוט פרנואידית. זאת קיילי, מה היא יכולה להסתיר? אני לוקחת את הארנק שלי ויוצאת מהבית.