הגבר שלקח אותי

~21~

**נאיה**
כמו שלוקה אמר הוא חזר מאוחר אתמול בלילה, את רוב היום אני העברתי בסלון עם ספרים שמצאתי באחד המדפים, מאד התחברתי אליהם. הם בדיוק כמו שאני אוהבת - מפתיעים אותי. למען האמת אני אוהבת את הסיפורים על האנשים ששונאים אחד את השני ובום, ביום בהיר אחד הם התאהבו, וגם ההפך, אני אוהבת לראות איך שהחיים מלאי הפתעות ושאנחנו רק צריכים ליפול לתוכם ולתת לדברים להגיע. הלוואי ומשהו יפתיע אותי כי כרגע אני מרגישה שהחיים שלי מתדרדרים למטה, לאבדון. אני מרגישה שאני נמשכת לגבר אפל, גבר שמשחק בי, שלא רואה בי שוות ערך אליו. אני מרגישה עייפה מהמחשבות שלא מפסיקות לרוץ לי בראש, שיש סיבה שהם רצות, משהו קורה לי מישהו נכנס לי לחיים ופעם ראשונה אני מבולבלת לגבי זה. ועם כל זה אני מרגישה לבד.
אני לבד בדירה הזאת. פיזית. נפשית. רגשית.
אין לי למי לספר איך אני מרגישה.
אני מרגישה שיש נקודת אור אחת במצב שלי, שכרגע אפשר רק לעלות למעלה.
נגעתי ברצפה. בכיתי. התבודדתי.
הבנתי דברים על עצמי.
ועכשיו נותר לי רק לעלות ולצאת מהסיטואציה הזאת.
~~
כשאני מתעוררת בבוקר אני מרגישה יד שמלטפת אותי, לוקה, כמו שהוא הבטיח הוא מעיר אותי בבוקר, אני פוקחת לאט לאט את עיניי ומתבוננת בו.
״יש לך זמן להתארגן חתולה.״ הוא אומר לי בטון עדין וממשיך ללטף אותי, אני בלי סיבה לא מתנגדת לזה.
״אמא שלי נחתה?״ אני שואלת אותו בקול ישנוני ומותחת את ידיי כדי להתעורר.
״כן אבל ייקח לה זמן להגיע לבית אז אני משער שיש לנו שעה להתארגן ולצאת״ אני מופתעת מהעובדה שהוא מתכוון לבוא איתי.
״לנו? אתה - בא איתי?״ הוא מרים גבה כאילו אמרתי משהו לא הגיוני.
״מה חשבת שאני אשאיר אותך לבד?״
״כן. אתה לא יכול לבוא אל אמא שלי" אני עונה ותוך שנייה מתקנת את עצמי "לא חשבתי... זה פשוט- מה אני אגיד לאמא שלי?״
״את לא תגידי לה כלום עליי כי אני לא אכנס לבית של אמא שלך, אני אחכה לך כדי להחזיר אותך הביתה״ הביתה, כאילו שאני יכולה לקרוא לדירה שלו בית. הוא מנסה לנרמל את המצב אבל זה לא נורמלי.
״ואיך אני אחזור אליך? לבית שלך?״ אני מדגישה את המילים. ״היא מצפה ממני לחזור לישון בבית״
״אז את תגידי לה שאת לא חוזרת לבית, לא הגיע הזמן שתעברי לגור לבד?״ הוא משוגע אם הוא חושב שמשהו ממה שהוא אמר הגיוני.
״לא לא הגיע הזמן, צריך לחפש דירה צריך להעביר דברים אמא שלי לא מטומטמת.״ אני ממשיכה להצדיק את הטענה שלי שהיא מן הסתם הנכונה מבין שנינו.
״טוב נאיה יש לך שתי אפשרויות״ הוא מפסיק ללטף לי את היד ומתחיל להיות רציני ומתעצבן. ״אחת מהאפשרויות, את הולכת לאמא שלך ואני אחרי שעה מחזיר אותך בלי לתת לך להסביר לה מילה ואני לא אתן לך להיות בקשר לא איתה ולא עם אף אחד אחר את תהיי נעולה פה בבית״ מה? ממש לא
״אין שום מצב שבעולם״ אני צועקת עליו והוא חוסם את פי בכח עם ידו וממשיך לדבר.
״אפשרות שנייה היא שאת תשבי אצל אמא שלך כמו ילדה טובה ותדאגי להסביר לה למה את לא איתה בבית, ברגע שהיא תאמין לך את תוכלי להמשיך לראות אותה ואולי עוד אנשים מחוץ לבית, תבחרי״ הוא מוריד מעל פי את היד.
״לבחור? איפה אני בוחרת?״ אני מתעצבנת מהר מאד ובצדק. ״בשתי האפשרויות שלך אין לי את האופציה להישאר אצל אמא שלי בבית אז אני לא בוחרת בשום דבר״
״את יכולה גם פשוט להישאר פה בדירה, כי לפי מה שאני רואה יש לנו עוד 45 דקות לקום על עצמנו ולהתארגן, תחליטי״
"להחליט? אוקיי... " אני קמה מהמיטה ונעמדת לידו, מסתכלת עליו. עמוק בעיניים. "החלטתי אני אלך לבד ואשאר שם, אתה יכול להישאר פה. אני אסתדר בלעדיך, אני אקח מונית." אני ממשיכה להסתכל עליו לרגע ומסתובבת לארון הבגדים.
"נאיה בואי לפה" הוא קורא לי ואני מתעלמת ממנו, מסתכלת על הבגדים שהוא קנה לי. "אני לא אבקש ממך שוב"
"מה לוקה? אני מחפשת מה ללבוש." אני מסתובבת אליו ורואה את המבט שיש לו על הפנים. מבט שמרעיד לי את הגוף. הוא לא מגיב למה שאמרתי ופשוט שותק כאילו הוא מחכה, מחכה לי. אני מתקרבת אליו והוא תופס לי את היד בחוזקה.
"מה? לוקה אתה מכאיב ל-" הוא קוטע את המשך המשפט בכך שהוא זורק אותי אחורה על המיטה ומחזיק את שני ידיי מעל הראש.
"את חושבת שיש לך זכות לבטל את הדברים שלי?" הוא שואל אותי בקול מאיים ועולה מעליי כך שהפנים שלו סנטימטרים ספורים משלי. אני מסיטה את המבט אל הדלת שמאחוריו. "תסתכלי לי בעיניים." הוא דורש ממני ואני מביטה בו.
"מה? למה אתה לא יכול פעם אחת לתת לי מה שאני רוצה? מה ביקשתי ממך?"
"היחסים בינינו, הם לתת ולקחת. זיינתי לך את הפה אתמול אז את רואה את אמא שלך. ברגע שאת תחשבי שהכל הולך לפי מה שאת רוצה, אני אוריד אותך חזרה לקרקע"
"אז איך הכל הולך לוקה?"
"לפי מה שאני רוצה" הוא מצמיד את שפתיו לפי וטורף אותו, בהתחלה אני בהלם ואחרי אני מנסה להתנגד אבל הוא מצמיד את ידיי חזק יותר ואני לא מצליחה לזוז. הוא מעמיק את הנשיקה ואני נשאבת אליה, אני מנשקת אותו בחזרה והוא משחרר את ידיי, אני כבר לא מתנגדת. הוא חוקר את גופי עם ידיו ומכניס אחת מהן אל תוך המקום הרגיש שלי, הוא נוגע שם בעדינות ואני מוציאה גניחה מפי.
"לוקה-" אני נאנחת כשהוא ממשיך בתנועות סיבוביות.
"להפסיק?" הוא שואל אותי אבל לא עוצר. אני לא עונה. אני לא רוצה שיפסיק. הוא עוצר לרגע ואני מתחננת.
"לוקה בבקשה-"
"להמשיך?"
"כן, כן בבקשה" אני מרגישה על סף גמירה ואני חייבת שהוא ימשיך.
"תגעי בעצמך, תסיימי את מה שהתחלתי" הוא יורד ממני ונעמד ליד המיטה, מתבונן בי. במבט מוזר, מעריץ?
"מה?" אני מתביישת לגעת בעצמי לידו.
"תעשי מה שאמרתי חתולה, תגעי בעצמך." הוא פוקד עליי ואני בלי לחשוב שולחת יד ונוגעת, אני גונחת וכשהגל מגיע אני צועקת ועוצמת את עיניי. כשאני פוקחת אחרי כמה שניות אני מגלה את לוקה, עדיין מביט בי. אני מתביישת במה שקרה כאן עכשיו. אני לא שולטת בגוף שלי כשאני איתו.
"את עדיין חושבת שהכל הולך לפי מה שאת רוצה?" הוא שואל ומחייך.
"לא" אני עונה בתחושת בושה, אני רק רוצה להסתתר עכשיו. שהאדמה תבלע אותי.
"אז מי מחליט?" הוא מנסה לעשות לי בכוונה. הוא מצליח. נכנעתי.
"אתה לוקה, אתה מחליט על מה שקורה פה" אני אומרת בקול מובס. מרגישה מושפלת.
"אז את נשארת פה או עושה מה שאמרתי לך?" אין מצב שבעולם שאני נשארת פה אני אשתגע.
״אני אלך לאמא שלי ואנסה להסביר משהו״
״יופי ילדה טובה, עכשיו קומי ותלבשי על עצמך משהו אני אכין לך לאכול״ הוא אומר לי בשביעות רצון ויוצא מהחדר.