הגבר שלקח אותי

~17~

**לוקה**
"אני צריך שתמצא לי מישהו״ אני אומר לסם הגעתי אליו ישר אחרי שנאיה נרדמה אצלי בחדר. לא האמנתי למה ששמעתי, שהמזדיין הזה שגר איתה העז להתעסק איתה, לא האמנתי שהיה לו את האומץ לאיים עליה מאחורי הגב של אמא שלה. איך פספסתי את הסימנים הכחולים שהיו עליה? התייחסתי רק לזה שבכתה, לא ניסיתי באותו זמן להבין כל כך מה קרה לה, חשבתי שזה בטח שטויות של בנות.
״יש שם למישהו הזה?״ הוא צוחק אבל אני רציני מדי והוא משתתק.
״דייב, דייב לאקן, תמצא לי אותו ותשאיר אותו לי״ אני אדאג להתעלל בו, לנקום בו על מה שנאיה עברה.
״ממתי אתה עושה את העבודה השחורה?״ כן זה באמת לא אופייני לי, בדרך כלל אני פוקד על אנשים לעשות אותה בשבילי, את העבודה השחורה בעסקים. ויש הרבה.
״אני עושה הכל בעצמי ממתי שזה קשור לנאיה, הוא האבא החורג המזדיין שלה הוא—, הוא נגע בה, ... הוא נתן לאנשים לגעת בה, בנאיה״
״מה? איך לא ידעתי את זה?״ הוא מתסכל עליי בהלם
״כי אני לא ידעתי אני, אני לא מאמין שזה קרה לה אני לא חשבתי, הוא בן זונה ששיחק עם ילדה מפוחדת ועכשיו הוא יפגוש את השטן״
״אני אמצא לך אותו לוקה אני אבדוק עם כמה אנשים תלך לנאיה בינתיים״ הוא קם לקחת לעצמו כוס וויסקי "תשתה איתי כוסית לפני שתלך" אני מוזג לעצמי כוס וויסקי נקי כמו שאני אוהב ומסיים תוך כמה לגימות טובות.
"סם" הוא מסתכל עליי בשאלה ״אם המזדיין הזה מהמר, הוא מכיר אנשים והוא שמע עליי ועל נאיה, הפצתי שמועה שהיא שלי״ אני קם ויוצא מהסלון, ניגש אל הדלת ועוצר לרגע. מסתובב אל סם. ״תמצא לי אותו אחי, אני סומך עליך״
~~
**נאיה**
אני מתעוררת כשאני מרגישה יד שמחבקת אותי, היד של לוקה.
לא שמתי לב כשהוא נכנס למיטה הלילה אבל אני שמחה כי אני מרגישה ממנו פרפרים בבטן, הלב שלי פועם חזק יותר כשהוא קרוב אליי.
זה לא משהו שהיה אמור לקרות, נכון, אבל זה פשוט קרה.
אני לא מאוהבת בו, אני לא יכולה להתאהב בו.
אני פשוט מרגישה אליו משהו מיוחד שקורה רק איתו, אני מרגישה את הרגש הזה רק אליו ואני מקווה שזה יישאר כמו שזה ולא יתחזק כי מבחינתו אני משחק, צעצוע לשחק איתו עד שיימאס לו.
אני לא העתיד שלו. למה אני חושבת על זה בכלל?
הוא לא נעל את החדר הפעם, זה חדר השינה שלו, הוא רצה שאני אשן איתו באותו החדר.
אני הולכת למטבח בשקט, לא רוצה שיתעורר מצעדיי.
אני לא רעבה, בגלל החושך בחוץ אני משערת שאמצע הלילה גם. אני פשוט מחפשת את עצמי לרגע, אני צריכה להיות לבד עם המחשבות שלי.
אני מכינה לי תה עם חלב כמו שאני אוהבת לשתות כשאני לבד בבית והולכת להתיישב בסלון, אני מחליטה לחקור קצת את הבית אז אני מניחה לרגע את התה על שולחן העץ ואני הולכת לכיוון מדפי הספרים שמשתרעים על חצי מהסלון.
יש שם הכל מהכל, ניראה שיש פה ספרייה שלמה. אני רואה מדף אחד למעלה שמושך לי את העין, הוא ריק ללא ספרים וזה מוזר בנוף כי כל שאר המדפים עמוסים עד אין מקום.
יש במדף מעטפה בודדה, אני לוקחת אותה ואני מסתכלת אם היא ממוענת למישהו אבל לא רשום עליה שום דבר. היא פתוחה ויש בה תמונות.
שלי.
בבית שלי. בחדר שלי. בחדר הכושר שפעם הייתי בו לשיעור ניסיון, למה לעזאזל יש לו תמונות שלי ? מתי הוא היה אצלי בבית?
איך יש לו תמונות מחדר השינה שלי?
יש שם עוד דפים, צילומים של שיחות, שיחות של - לא.. לא יכול להיות שזה הוא –
לוקה זה, ליטו?
אני לא מאמינה, הוא שיקר לי. הוא דיבר איתי הרבה לפני הלילה במועדון, הרבה לפני שהוא חטף אותי, אני לא מאמינה שנפלתי בפח הזה.
אני שומעת צעדים זה בטח לוקה.
״מה את עושה פה? אמצע הלילה״ אני מסתובבת אליו, הוא ניראה עייף עם מכנס פיג'מה שחור ללא חולצה, הוא רואה את המעטפה ביד שלי.
״ראיתי דברים שלא הייתי אמורה לראות לוקה? או אולי ליטו?״ אני יורה לעברו את המילים.
״זה כל הסיפור? השיחות סקס שהיו לנו?״ הוא מחייך. לא, הוא לא ייצא מזה ככה בשנייה.
״כן זה הסיפור, השיחות שהיו לי, לא לנו, אלה החיים שלי. שלי! אתה לא יכול להתערב בהם ככה, לא יכול להיות שזה אתה! אתה עד כדי כך עמוק בשקרים שלך? אתה עבדת עליי? עליי? אמרת שאני הכי חשובה לך שאכפת לך ממני״ אני מרגישה את העצבים שלי עולים וגוברים בכל מילה שאני יורה לעברו ״איך אכפת לך ממני?״ אני צועקת בכעס והוא עומד ומקשיב לי ״איך פאקינג אכפת לך ממני? אתה גרמת לי עכשיו להרגיש כל כך קטנה, גרמת לי להרגיש רע על זה שאתה זה שדיברת איתי ולא ידעתי כל הזמן הזה שזה אתה, למה? למה לא אמרת כלום?״ הוא מתקרב אליי ואני נרתעת לאחור כדי שלא ינסה להרגיע אותי.
״נאיה..״
״תתרחק ממני״ אני ממשיכה לצעוק בזמן שהוא רגוע לחלוטין וזה מחרפן אותי יותר ״אני לא.. אני לא רוצה להיות פה, אני לא רוצה להיות לידך אני לא יכולה להסתכל לך בעיניים אפילו, אני רוצה ללכת לבית שלי. לחדר שלי. למיטה שלי. תן לי ללכת לבית שלי לוקה.״ אני מדגישה את המילים האחרונות בייאוש.
״אני לא נותן לך ללכת לשום מקום, את בלחץ בלי סיבה,  אני מצטער שזה מכאיב לך שלא סיפרתי לך אבל את עושה מהכל דרמה אחת גדולה ונוכל לפתור את הבעיה הזאת מחר כשנירגע קצת, תנשמי נאיה״ הוא מחזיק לי את היד ומסתכל עליי ברחמים.
״לא לא אל פאקינג תיגע בי אני.. אני.. אתה חטפת אותי— ואתה, אתה נגעת בי. פאק תתרחק ממני, אל תתקרב אליי לוקה אני לא צוחקת״ אני מסתכלת לצדדים בלי לדעת מה אני מחפשת, אני דוחפת אותו ורצה אל הדלת של הבית והוא תופס אותי אחרי שנייה ״תעזוב אותי לוקה... תעזוב אותי...״ אני פולטת את המילים בבכי שקורע לי את הלב, אני לא מאמינה שהבכי הזה יוצא מתוכי ״אני לא רוצה להיות פה אני רוצה להיות לבד״ אני מתיישבת על הרצפה ומרגישה שאני בלי אוויר "בבקשה" אני מתחננת.
״אני פה איתך קטנה שלי תנשמי איתי ביחד״ הוא מתיישב איתי ביחד על הרצפה ומחזיק לי את היד ״זהו יותר טוב..״ הוא אומר לי אחרי שנשמנו ביחד כמה פעמים ״הכל בסדר אני פה״ הוא מלטף לי את הפנים ואני חסרת רגשות, התמוטטתי.
״אני פה״ הוא קם לרגע ואני נשארת על הרצפה אני כבר לא בוכה אני מרגישה בלי כוחות ״קחי״ הוא מביא לי כוס מים וכדור לבן ליד.
"מה זה?" אני לא רוצה לקחת ממנו משהו.
״תבלעי את הכדור ותשתי את המים זה יעזור לך״
"אני לא רוצה שתסמם אותי לוקה, בבקשה"
"על מה את מדברת? למה את נרתעת ממני ככה כשאני מתקרב אלייך? אני לא אעשה משהו לרעתך תשתי את המים ותבלעי את הכדור נאיה" הוא פוקד עליי ולא נותן לי לחשוב, אין לי חשק לחשוב על שום דבר.
האם זה רק בגלל התמונות? לא, ברור שלא.
זה בגלל חוסר האמון שהוא גרם לי להרגיש, בגלל התחושה שאני באמת צעצוע במשחק שלו, נשבר לי מלהתמודד עם הכל.
אני עושה מה שהוא אומר לי בלי לחשוב ובולעת את הכדור שהיה בידו עם המים.
״יופי קטנה שלי יופי״ הוא מחבק אותי, שנינו עדיין על הרצפה ואני מניחה עליו את הראש. אני מרגישה מסוחררת.
״אני לא מרגישה טוב לוקה.. מסתובב לי הראש״ אני מרגישה סחרחורת חזקה שתוקפת אותי "מה הכרחת אותי לבלוע לוקה?..."
״זה בסדר אני פה תעצמי עיניים״ הוא אומר והכל משחיר.