Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 2- רווית

מתן לקח אותי ברכבו עד מוצב כיסופים, הוא היה אמור להיות גם באחד המוצבים שבגבול, אך כשהתקרבנו לכיסופים התקשר אליו אחד המפקדים והודיע לו לשנות כיוון ולהגיע לבסיס אחר ביהודה ושומרון. יש התפרעויות של הערבים שבאזור, לא פירטו לו יותר מידי, רק אמרו שהוא ושאר הכוח צריכים להגיע לשם ודחוף. נסיתי להגיד לו שיעצור לי באחת התחנות אוטובוס שבדרך ושאני כבר אסתדר, בזכותו אני כבר לא אאחר, אז זה לא שינה לי להמשיך את הדרך באוטובוס, אבל הוא לא היה מוכן אפילו לשמוע.

״תעדכני לפני שאת עולה למשמרת, אל תתני לי לדאוג לך, אשתי לעתיד״ הוא עצר בכניסה למוצה ונישק אותי על שפתיי, לעולם לא יימאס לי לנשק אותו.
״תשמור על עצמך, בעלי לעתיד״ כרכתי את זרועותיי סביבו.
״אל תדאגי לי, לא הורגים אותי כל כך מהר״ הוא קרץ וחייך בשחצנות.
״מטומטם איך אתה מדבר? לא לימדו אותך שלא פותחים פה לשטן?!״ חבטתי בחזהו וצעקתי עליו.
״צודקת, סליחה״ הוא התרצה ונישק אותי שוב על מצחי, ״אני צריך לזוז, תשמרי על עצמך״ הוא חיבק אותי אליו.
״בייי״ טרקתי את הדלת ונופפתי לו כשרכבו התרחק במהירות, למרות שהוא קרוב לוודאי לא רואה אותי מהמרחק הזה.
ליבי נצבט כאילו זו הפעם האחרונה שניפגש, ניערתי את ראשי, ככל שהחתונה מתקרבת, אני נהיית רגשנית יותר.

הרמתי את הקיטבג הכבד עם כל הציוד שלי לשבוע וחצי הקרובים, והתחלתי לדדות לכיוון המגורים שהוקצו לי לתקופה זו.
באתי לפתוח את דלת החדר שניתן לי עם המרפק, כשהיא נפתחה מולי בפראות לפני שהספקתי לגעת בה.
״אמאלהה״ הקיטבג שלי נפל מכתפי מהבהלה, מישהי עמדה מולי ונראתה מבוהלת לא פחות ממני. לאחר כמה שניות שעיכלתי את הסיטואציה הבנתי שהיא כנראה חיילת בבסיס, לא שציפיתי שצה״ל יתן לי מגורים לבד, זה לא בית מלון פה.
״סליחה, הייתי צריכה לדפוק״ חייכתי וגררתי את התיק למרכז החדר, החיילת מביטה בי המומה.
״אני רווית, מה, לא עדכנו אותך שאני באה?״ הושטתי את ידי אליה ללחיצה ידידותית.
״הגיוני יותר שאמרו לי ושכחתי״ היא לחצה את ידי וצחקה, ״אני נטע״.
״הפרעתי לך בדרך לאנשהוא?״ סרקתי אותה בעיניי, היא לבשה טייץ שחור וחולצה קצרה בצבע ירוק זית, שיערה היא מתוח בקוקו גבוה. אם אני צריכה לנחש, היא בדרך לריצה, לא שיש פה יותר מידי מה לעשות.
״כן, התכוונתי לצאת לריצה, אבל בואי, אני אעזור לך לפרוק לפני״ נענעתי בידי, ״הכל טוב, אני לא פורקת הכל גם ככה, יש לי משמרת בעוד..״ הצצתי בשעון ״10 דקות פאק״ עזבתי את הדברים שהתחלתי להוציא ״נראה שאני לא מסדרת עכשיו״ חייכתי לנטע, ״אז אני אלווה אותך, ואז אני אמשיך לרוץ לבד״ היא אמרה ויצאה אחרי מהחדר.

משמרות הלילה בדרך כלל יותר הכי קשות, חשוך בחוץ ואין תנועה כמעט בכלל, ככה שהם עוברות כמו נצח. ובלילה כולם עייפים ואין לאף אחד כוח לדבר, אז המשמרות זוחלות. אבל היום, היום אני מרגישה שאני צריכה את השקט הזה, מהרגע שהגעתי לבסיס יש לי הרגשה לא טובה שלא עוזבת אותי. מתן שלח לי הודעה כשהוא הגיע לבסיס אחרי שנכנסתי למשמרת, עניתי לו בזריזות בווצאפ שיעדכן אותי מה איתו ומאז לא התכתבנו.
ברור שלא נדבר עכשיו, אני במשמרת והוא עם כל הבלאגן שם, לא ברור לי למה הקפיצו אותו לשם, הוא גולני ולא מג״ב. לא זכור לי ששמעתי אי פעם שהקפיצו יחידות קרביות לטפל בפרעות של ערבי ישראל וזה מה שמפחיד אותי. המצב כנראה יוצא משליטה אם צריך גם אותם, כי בדרך כלל לוחמי מג״ב עושים את העבודה מצוין. ניסיתי לחשוב על דברים טובים יותר מאשר על מה החתן שלי עושה עכשיו ואיך הוא מסתכן, כמו על החתונה שבקרוב ואיזה כיף שהכל כבר מוכן. אחרי השבוע וחצי של המילואים אגיע למדידות אחרונות של השמלה, תיקונים של הרגע האחרון, האורחים אישרו הגעה ויהיו הרבה, רק החברים של מתן מהצבא הם מגיעים לכ100 אורחים ובהחלט יהיה שמח, מתן הוא אדם אהוב, מי כמוני יודעת.